התערוכה "בצלמנו" מאגדת חמישה אמנים השואבים השראה מפרקטיקות קדומות, פולחנים וטקסים ומשלבים בתהליך יצירתם את דמותם וגופם. העבודות בתערוכה בוחנות את משמעות היותנו נבראים "בצלם", ואת האופן בו אנו, כיוצרים, מטביעים את "צלמנו" ביצירתנו. שיחה בין האוצרת מיכל חסון גליזר לבין האמנים המשתתפים
מיכל חסון גליזר: שלום לאנה, שחר, שרון, טליה ואירם.
בואו נדבר קודם כל על העבודות שאתם מציגים בתערוכה – מה יצרתם?
אנה פרומצ'נקו: אני מציגה שבעה פסלים יצוקים באפוקסי מתוך כוורות נטושות, ובנוסף עבודת תבליט פנים כוורת מאפוקסי. אני קוראת ליציקות כוורות רפאים כי הם בעצם מוציאים את שארית השרידים של הדבורים לאור, תקופה ארוכה לאחר מות הדבורים.
שרון לשם מורד: כל העבודות שלי עשויות מבצק - פסלוני נשים עשויים בצק לחם מחמצת, ערמת פסלונים זהים שהזמן הביא להתכלותן והתפוררותן, ניירות אפיה שנותר עליהם חותם, הפסלים שנאפו עליהם ושלושה סרטוני וידאו שעוסקים ביצירה והתפירה של בצק חלה.
שחר סיון: אני מציג מספר עבודות. שלישיית הרישומים הם חלק מתרגול שעשיתי מול מודלים ב 2006-7. יש מעל 200 עבודות שנעשו בטכניקה הזו - נייר קופי מונח על דף b4 (מידה ישנה שמצאתי בחנות עתיקה בעיר התחתית). על הקופי אני עובד עם כלים שלא משאירים סימן כך שהרישום נעשה ״בעיוורון״ .
"ענוגה" היא עבודה שבמובן רב הקדימה עבודות דומות מ 2021-23. פורטרט חופשי של דמות ראש אשה חרוץ בדיסק וחרוך באש עטוף בשעווה מומסת כמו דמות חנוטה או כמו פורטרט של מת (fayum portrait). מרגש אותי לגלות הקשרים שחוצים את ציר הזמן בתוך גוף העבודה שלי.
"זן" היא סקיצה על לוח עץ שמצאתי ושמרתי בסטודיו לרגע הנכון. זן הוא חבר ומודל. איש עדין ויפה. בשנת 2017 ניסיתי לעבוד אתו על פסל גדול (שהיה כשלון חרוץ). תוך כדי העבודה חרטתי את הסקיצה הזו שהיא בעצם הפוזה האהובה עלי: עמידה פשוטה מתוחה עם ידיים צמודות לגוף. העבודה אוחסנה במשך כמה שנים בגלריה רו ארט וחזרה אלי לפני כחצי שנה. מצאתי בה הקשר ישיר לעיסוק שלי כרגע ו״שיפצתי״ אותה מחדש.
לצד עבודות אלה במרכז החלל נמצאים הפסלים, שהם עבודות מהשנה האחרונה. דמויות אדם/ראשים. הן חסרות פעולה. הן ישויות שמבקשות מפגש. הן מרגישות אחת את השנייה ומחפשות קירבה
אירם אגבאריה: אני מציגה שני ציורים בתערוכה, הציור הראשון הוא ״דמעות״ והציור השני נקרא ״שני לבבות״. הציורים שאני מייצרת עוברים דרך הגוף. הציור הוא הפעולה הפרפורמטיבית שלי דרך נשימה עמוקה ונשיפה. אני משתמשת בחומרים לא קונבנציונליים לציור כמו סבון נוזלי - אני מערבבת את הסבון עם צבע אקרילי ומים. במקום מברשת או מכחול אני משתמשת בקשית שתייה. אני מתיישבת ליד קנבס הציור, מערבבת את החומרים בתוך דלי ואז נושפת אוויר דרך הקשית אל תוך הדלי, וכך נוצרות בועות של צבע בגוונים מונוכרומטיים שיוצאות מהדלי ונשפכות על שטח הקנבס. הכתם נספג בהדרגה בתנועה פנימית ומייצר לעצמו גבולות. דרוש לו זמן, ואז הוא נסוג לתוך עצמו ומתחזק. ציור בשבילי הוא כלי לחיבור אישי עמוק בין הרגש הפנימי שלי לבין המציאות החיצונית, ובכך אני מצליחה ליצור שפה אישית, המדברת באופן מיוחד על חוויות רגשיות שאני מנסה לבטא אותם ולא מצליחה לבטא אותם במילים.
טליה סיון: העבודה "הרמפרודיטוס" היא שילוב של אנימציית סטופמושן ושל פסל החימר ששימש ליצירת האנימציה. הפסל נותר שבור וחלקי לאחר שעבר תהליך ארוך של תנועה, שינוי והתעוותות בזמן הצילומים. מצילום לצילום (12 צילומים לכל שניה מתוך הסרט) הוא הלך ונסדק, התייבש, חלקים נשרו וחלקים אחרים נוספו, עד שבסופו של דבר נותר בו מעין צל של התנועה שעשה. ברגע שהפסל הגיע לסוף התנועה שרציתי, רוקנתי וייבשתי אותו והוא עבר שריפה כך שבעצם קפא במצב הזה.
מיכל חסון גליזר: האם תוכלו לספר מנקודת מבטכם על מה התערוכה ב"בצלמנו"?
שרון לשם מורד: אני בוחרת מילים בזהירות כדי לא לצאת פומפוזית, אבל אני חושבת שהעבודות של כולנו עוסקות כך או אחרת במחזוריות חיים ובהתכלותם. בגלל שבצק הוא חומר אורגני ונגזרותיו מתכלות, המחזוריות אצלי מאד ברורה. נשות המחמצת ששוכבות על השולחן תסיימנה בשלב כזה או אחר את חייהן ותתפוררנה עם אחיותיהן בערמה שבפינת החדר. כמו כולנו...
מיכל חסון גליזר: מה מחבר אותך ואת העבודות שלך לשאר העבודות בתערוכה?
שרון לשם מורד: מנקודת המבט שלי כל העבודות נמצאות על הרצף המתכלה. בעיקר הפסל של טליה שהולך ונושר אבל גם פסלי העץ של שחר שחלקם שרופים. העבודות של אירם ואנה מקפיאות תהליך אורגני ומקבעות אותו.
מיכל חסון גליזר: האם זה נושא שמעסיק אותך בפרקטיקה שלך?
שרון לשם מורד: כן, תמיד, גם אם לא באופן ישיר. לא קשה לנחש שהייצוגים שלי מתעסקים בי. הקשר בין אני הילדה לאני המזדקנת, להורי המתכלים נגד עיני ולהתכלות העתידית של עצמי. מסתבר שמורבידיות היא שמי השני.
שחר סיון: אני אתחיל פה מהרובד החומרי, הפיזי קודם כל: אני עובד בחומר אורגני, חומר שהיה פעם חיים. חומר שספג עשרות שנות חיים: שמש וגשם, רוח וחום וקור. מיקרואורגניזמים חיו עליו ובתוכו. עצים הם עצמות. במובן הזה יש משהו מאגי בעבודה עם חומרים כאלו, ספוגים באנרגיה ומתגלגלים הלאה. משנים דפוסים בחלל. אני עובד עם דימויים מפורקים (אמנם הם תואמים בצורה ריאליסטית את האופן שבו אני ״רואה״ בני אדם אבל אני יודע שלא כך אנשים נראים) או יותר נכון דימויים בתהליך דינמי של התפרקות-התחברות. גם בחומר עצמו שלעיתים ממש נשבר ומתפורר וגם בקשר בין העין המתבוננת של הצופה וההתלכדות של הדימוי למשהו מוגדר. העבודה שלי נעשית ללא תוכנית או מטרה ברורה. התהליך הוא דרך שלעיתים גם אין לה סוף (יש כמה עבודות בתערוכה שאני לא בטוח שסיימתי).
החיבור שלי לאקספרסיוניזם המופשט - action painting נמצא בנקודה הזו - העבודה היא סך כל הפעולות שנעשו עליה. אני סקרן עד אינסוף בשאלה של מפגש ואינטימיות. מה גודל ״הבועה״ שכל אחד מאיתנו סוחב סביבו שמגדירה את המרחב הפרטי שלו.ה. ולכן גם אני משחק בהצבות מורכבות.
בכל פעולה ועבודה בתערוכה אני מוצא קשר בין כולנו:
החיטה שמתגלגלת לבצק ותופחת והופכת לסמל של רוח אנושית ומתפרקת למערום גופות ונתפרת לאחות את הפצעים בעבודות של שרון.
האור שפועם בכוורת וחושף את הלכלוך ואת החד פעמיות של השאריות ובו בזמן פוקח את העיניים לראות את היופי במבנה הפשוט. הפעולה האנושית של אנה: לסדר בקוביות וריבועים את הטבע - או במקרה הזה ״לרבע את המשושה״
טבעות הדיו השחור. הציור של הסדקים והאקראיות של החומר בציורים של אירם. ברור שקרה פה משהו אבל לא ידוע מה. ברור שהיו פעם מים כמו באדמת הבוץ הסדוקה בגבים במדבר. משהו קרה פה. מישהו עשה פה משהו. מישהו ניסה להגיד משהו. אני מרגיש את הזמן בעבודה של אירם והמון עצבות.
טליה מפסלת כמו שאני הייתי רוצה לפסל אבל לא יכול. הפסל שנבנה ומתפרק בו בזמן. כמו איש שהולך ומשיל אחריו חלקים מעצמו ומצמח איברים חדשים. אולי פרומתיאוס כזה. אבל בעיקר היופי הפשוט של הדברים שמחזיקים מעמד אף על פי כן. למרות שיש להם גם שדיים וגם זין. למרות שהם שבורים במקומות רבים. למרות הכל - זה חי.
מיכל חסון גליזר: האם אתה רואה קשר בין "אובדן שליטה" ואקראיות לבין פעולת הבריאה האלוהית?
שחר סיון: אני רואה שיש לי קושי להאמין לעצמי כאשר אני עובד בצורה מתוכננת על הפסלים עצמם. אבל אני כן מתכנן היטב את הסביבה של העבודה וגם את ה״תדר״ שאיתו אני מגיע לעבודה - כלומר אני בונה היטב את חוקי המשחק. בפנים בתוך המשחק איבוד שליטה מחבר אותי למשהו רחב יותר (לעצמי כפי שכל הנסיבות כולן הביאו אותי להיות). וזה גדול יותר ממה שאני מסוגל לתכנן או לחשוב.
מיכל חסון גליזר: איך שם התערוכה, "בצלמנו", קשור למהלך שלכם?
שחר סיון: בראשית א' כ"ו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ'".
האמת שהתבאסתי לגלות שהפסוק מדבר על זה שאלוהים נותן לאדם את השליטה על כל החיים בים ובארץ. זה מעצבן אותי 🤦🏻♂️. מה שכן - מה זה כדמותנו? למה הוא מדבר ברבים ולמה יש דמות שאנחנו דומים לה?
מיכל חסון גליזר: יש האומרים שהוא מתייעץ עם מלאכים, או עם כל היצורים החיים והצמחים שנבראו קודם - והאדם הוא בצלם כל הבריאה. יש באמת שאלה מה זה צלם ומה זה דמות? מה זה החומר, העפר ומה הרוח? זו גם שאלה על אמנות, האם היא חומר או רוח?
טליה סיון: בהקשר לחומר אורגני (והקשר ההכרחי בין גוף והתכלות) - אני חושבת שפיסול בחומר שהוא מתכלה זה דבר מאד מצחיק ומגוחך - וכולנו עושים אותו (בין אם זה בגלל החומר עצמו שהוא זמני כמו בצק או הטכניקה שהיא זמנית כמו מיצג). זה מגוחך כי הפסל (או העבודה) מאבד את אחד מהתפקידים הקלאסיים שלו שהוא לשמר ולהנציח דבר חי. להפוך אנשים או אלים לאבן כדי שלא ימותו או ישכחו. ואנחנו עושים בדיוק את ההיפך - זה ניסיון להתחקות אחרי משהו חי באופן כל כך נאמן עד שזה הופך להיות חי ולכן זה גם חייב למות בסוף.
בעבודה של אנה אני רואה יותר שימור (כי הפוליאסטר עשה עבודת הנצחה למשהו שעמד להתכלות), אבל אנה עשתה את זה לכוורת אחרי שהיא בעצם התחילה את התהליך של הכיליון (אחרי שהדבורים עזבו את הקן ובני אדם החליטו שזה סיים את העבודה) אז היא משמרת משהו שנזרק, שכבר התכלה, זה יפה בעיני.
מבחינתי התערוכה היא הזדמנות להראות עבודה שלא נותנת מה שעבודת אמנות אמורה לתת - נצח או אל-זמניות. וזה מאד כיף ומשחרר להרגיש שהעבודה פועלת לצד עוד עבודות שוויתרו על ההיבריס הזה תמורת היבריס אחר (שהוא ליצור משהו חי :)
אנה פרומצ'נקו: הייתי אומרת שאת מיכל, כאוצרת, הצלחת לחבר כמה פרקטיקות ועולמות שונים לרקמה אחת שעובדת ומתקשרת את כולן עם כולם, חיתוכי העץ הרוחניים של שחר עם החימר המעופף של טליה, בועות הצבע האווריריות של אירם עם טביעות הכנף של כוורות הרפאים שלי וגמור בחומר הראשוני, המחמצת של שרון שלעולם לא תיגמר…. המטפיזיקה של האוויר, הרוח והחומר שורה על כל התערוכה בארכיטקטורה חכמה של היחס בין האובייקטים לחלל.
מיכל חסון גליזר: תודה לכולכם על השיחה המרתקת
בצלמנו
אירם אגבאריה, שרון לשם מורד, טליה סיון, שחר סיון, אנה פרומצ'נקו
אוצרת: מיכל חסון גליזר
גלריה בנימין
14.11.24 עד 7.12.24
ב 7.12 יתקיים שיח גלריה ופרפורמנס נעילה של אירם אגבאריה
*תמונות הצבה באדיבות מיכל חסון גליזר ושחר סיון, תמונות הדימויים באדיבות האמנים (אלא אם צוין אחרת).
Comments