קרן זלץ, אוצרת תערוכת היחיד ״סודות שגילינו לכולם/שתים עשרה שיחות אינטימיות (ומונולוג אחד)״ המוצגת כעת בגלריה בנימין, בשיחה עם האמן, יונתן לוי. על אופן הפעולה, בחירת המשתתפות, הדמות שלו, על הציר שבין הדוקומנטרי והמבוים, וגם על מבוכה.
קרן זלץ: הי יונתן, מה שלומך?
יונתן לוי: כמו שאומרים, שלומי הפרטי טוב מאד, הכללי הלאומי הרבה פחות. זה קצת מתקשר לעובדה שהחלטתי, למרות הכול, שלאמנות שלי יש מקום גם בתוך הקלחת הנוראית שכולנו נמצאים בתוכה. אמנות שעוסקת בדברים הלכאורה קטנים שבני אדם עוסקים בהם, וחייבים להמשיך לעסוק בהם כדי לשמור על השפיות. התרגשתי מאד לקראת התערוכה, ואני מאד שמח מהתגובות שאני מקבל בינתיים, מאז שהתערוכה עלתה לאוויר.
קרן זלץ: התערוכה שלך בגלריה בנימין, גלריה שיתופית שאתה נמנה עם חבריה, נפתחה לאחר שעבדת על איסוף החומרים במשך מספר שנים. ספר, כיצד התחיל הפרויקט?
יונתן לוי: הרעיון לפרויקט התחיל מיד אחרי תערוכת היחיד הקודמת שלי - תערוכת סופ״ש שצולמה וגם הוצגה בסוויטה במלון רויאל ביץ׳ באוצרותו של שרון תובל. אחרי שהתערוכה ירדה, התחלתי לחשוב על משהו חדש, כדי לא להיכנס למצב של ירידת מתח מוחלטת. הבנתי שאני רוצה משהו אחר ממה שעשיתי עד כה. הרעיון המקורי היה לעשות סרט שעל פניו הוא ״דוקומנטרי״, שאלווה אישה צעירה שהכרתי מלימודי אמנות קודמים במשך כשנה, שנפגש כל חודש או משהו, אבל זה לא יהיה דוקומנטרי ״רגיל״, כי אני - היוצר - אהיה חלק בלתי נפרד ממנה. עשינו את הפגישה הראשונה הרצינית בסטודיו, על רקע שחור - זה המפגש המתועד חלקית במסך הראשון. האישה, יערה, ככל שהייתה מוכנה לעזור לי, לא התענינה כלל ועיקר ברעיון שלי, ולא רצתה את המחויבות שתידרש ממנה לאורך זמן. פלאן בי שלי היה להתחיל לצלם נשים אחרות, והפעם בטווח גילאים רחב. עדיין לא היה לי מושג מה אני אעשה עם החומר שמצטבר, מעבר להחלטה שלי שתערוכה תצא מזה ברבות הימים.
קרן זלץ: אז איך פנית לנשים נוספות? לפי מה בחרת אותן?
יונתן לוי: זו אחת השאלות שאני נשאל הכי הרבה. המכנה המשותף היחיד בנשים הללו הוא שהן סקרנו אותי, ושהן הסכימו להרפתקה הזו בסטודיו, הרפתקה לה שני חוקים בלבד: האחד, שהשימוש שלי בחומרים יהיה מותנה בהסכמה שלהן בדיעבד, כלומר, הן לא צריכות להסכים מראש. החוק השני הוא שאת גבולות השיח אנו נגדיר מול המצלמה. רציתי להנכיח את המבוכה בשלב הזה, כשעדיין לא ברור על מה מותר ועל מה אסור לדבר. אחת הנשים, יערה, לדוגמא, למדה איתי בלימודי המשך בצילום במוסררה, לפני שתיים עשה שנים, בהובלתה של דפנה איכילוב - ובזמנו צילמתי אותה בעירום בחדר מלון. אישה אחרת הייתה אחת המודליות הראשונות שצילמתי בעירום לפני שש עשרה שנים, והצעתי לה לבוא לפרויקט, עכשיו כשהיא אמא במשרה מלאה לשלוש (עכשיו ארבע) ילדות. אחרת כתבה בלוג מפולפל לגיל השלישי בבלוג בהארץ, והצעתי לה להשתתף. אחרת אהבה מאד את את מה שהצגתי בזמנו בתערוכת הסיום של לימודי ההמשך שלי. בקיצור - כל מיני.
קרן זלץ: אבל כן אפשר לומר שהמשותף הוא שיש להן זיקה כלשהי לעולם האמנות ושגם הייתה לך היכרות מוקדמת כלשהי איתן, גם אם היא הייתה מאוד ראשונית?
יונתן לוי: לא לכולן יש זיקה לעולם האמנות, אבל אפשר לומר שהן מתעניינות באמנות, או אולי מתעניינות במה שאני עושה ומתכוון לעשות בפרויקט. אני חושב שלהרבה מהן קסם הרעיון של לדבר על דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם, או לפחות לצאת מהשגרה היום יומית. נכון שאת רובן פגשתי או הכרתי באופן מאד שטחי, או בקונטקסט מאד מאד שונה (למשל מישהי שלפני עשרים שנה עבדה בחברה שניהלתי). בכל מקרה הכרות מספקת שתיצור אצלי את הסקרנות לגלות עליהן יותר ממה שהעין רואה. נשים שעבורן הייתי יכול להמציא לעצמי סיפור, סיפור שאוכל לבחון בפועל בשיחה ביננו מול המצלמה.
קרן זלץ: אז מה רואה המבקר.ת שמגיע.ה לתערוכה?
יונתן לוי: מי שעובר.ת את פרגוד הבד השחור בכניסה לגלריה, רואה מיד שישה מסכים בעומק הגלריה המוחשכת למחצה, מסכי וידאו שכולם חוץ מאחד מציגים תמונה קפואה מתוך מה שנראה כמו דיאלוג בין אישה לביני, על רקע שחור. במסך שאינו קפוא, רואים ושומעים שיחה בין אישה לביני. אחרי זמן לא ארוך, דקה וחצי, שתיים, המסך ממנו בוקע הסאונד קופא, ומסך אחר יוצא מהקיפאון וממשיך מהנקודה בה קפא. ככה השיחות עוברות בין המסכים. מצד שמאל, לפני שנכנסים לעומק הגלריה, רואים מסך גדול מוקרן עם טקסטים נעים מימין לשמאל, כך שקשה לקרוא אותם באופן שלם, והעין נתפסת על ביטוי כזה או אחר. לאחר זמן קצר מבינים שמדובר בתמלול של השיחות שמתקיימות על גבי המסכים. בנוסף מאחורי גבו.ה של המבקר.ת יש פורטרט עצמי גדול שלי בסטודיו, כזה שחושף יותר מהסטודיו ממה שרואים במסכי הוידאו.
קרן זלץ: חלל התצוגה נראה מאוד קולנועי ותיאטרלי, בעוד שהווידאו משוטט במחוזות דוקומנטריים, איפה אתה ממקם את עצמך במרחב שבין הישיר למבוים?
יונתן לוי: זה קצת כמו שאני מתייחס לצילומי הרחוב שלי. אני טוען שבניגוד לטענה המקובלת שצילום מראה מה שהיה שם, אני מעונין להראות מה ״שלא היה שם״. כלומר, היה, לא המצאתי את זה ולא ביימתי את זה, אבל הנכחתי רגע שבמציאות שלנו לא בא לידי ביטוי. בצילום אני אוהב ליצור רגעים שנראים קולנועיים ואפילו מבוימים אבל הם לא. בווידאו, אני רוצה שיהיה קשה לשים את האצבע על הגדרה מדויקת של מה שאני עושה. אני רוצה שמה שלא נאמר או לא נראה, שלא מוצג, אולי יהדהד בראש של הצופים. אני משתמש במה שהיה במציאות של הסטודיו (או הבית שאני מצלם בו, בפרויקטים אחרים) כדי ליצור משהו שבמידה רבה היה בלתי אפשרי לעשות ב״מציאות״, מחוץ לפרוייקט האמנותי. אני גם לא מנסה להעביר סיפור שהיה. מה שקורה מול המצלמה, אינו ניסיון לתאר מקרה שקרה. עצם הדיאלוג, זה מה שקרה.
קרן זלץ: וכשאתה מתבונן בעצמך, בדמותך בתוך הווידאו או הצילום, האם אתה רואה בה פרסונה שונה ממי שאתה במציאות?
יונתן לוי: הפרסונה בווידאו או הצילום הוא ביטוי שלי, אבל אולי יותר אמיץ ממה שאני במציאות. רגע התגלית שלי שהדמות המצולמת אינו ״אני״, היה כשהצגתי צילום עצמי שלי בעירום (במסגרת אותם לימודים במוסררה). לילה שלם לא ישנתי מתוך הפחד של מה יהיה. ואז בביקורת הצילומים התחילו לדבר על ״הדמות בצילום היא ככה, וככה״. והבנתי שאכן כך. זו דמות שאינה מחפשת ״לצאת טוב״. אני דווקא מחפש את הרגעים שבהם אני מובך. בחיי היום יום אני פחות אוהב את זה.
קרן זלץ: אם כבר הזכרת מבוכה, האם אתה יכול לספר על רגע כלשהו מאחת השיחות הרבות שקיימת, שבו חשת מבוכה או קושי מסוים?
יונתן לוי: אין רגע אחד, יש הרבה רגעים. ככל שאני רוצה לדבר על דברים אישיים, אני מאד חושש לפגוע, אז אני מהסס הרבה. אני גם נבוך לשאול שאלות אינטימיות שאולי חורגות מה״פרוטוקול המקובל״, למרות שהוסכם ש״מותר לי״. אני פחות נבוך לענות על שאלות, האמת. כי - וזה גם בחיים - אני באמת מאמין שאין מה להפסיד בהודאה בחולשות. הניסיון שלי, גם בחיים, הראה לי שכאתה מודה בחולשות, ההגנות יורדות גם בצד השני ואפשר להגיע למקומות מאד עמוקים, ללא ה״פאסון״.
קרן זלץ: אני מניחה שלעומת עבודות קודמות שלך, צורת העבודה הנוכחית פחות מתוכננת ולכן גם פחות בשליטה, השיחה יכולה ללכת למקומות שלא תכננת להגיע אליהם.
יונתן לוי: אני רוצה לתקן משהו. מלבד העבודה בבית המלון, ״הדבר עצמו״, בה היו מספר סצנות מבוימות שפוזרו בין סצנות לא מבוימות - הרי שכל עבודות הוידאו שלי לא מתוכננות לפרטים ולא נשלטות, והשיח יכול להגיע לכל מיני מקומות. אבל נכון שהעבודות הקודמות שלי ערוכות הרבה יותר, כך שהתוצאה יותר ״קולנועית״ ויותר נשלטת בעריכה. כאן היה לי ברור שאני רוצה קטעים ארוכים של שיחה לא ערוכה, ובאמת התוצאה הרבה פחות נשלטת, גם אם השיח הנוצר פחות ״מענין״ קולנועית. מסתבר, קצת להפתעתי, שהוא עדיין מענין בתערוכה (לפחות על פי הזמן שאנשים מבלים בחלל..)
קרן זלץ: מה לדעתך הדבר שתופס אותם בשיחות? מציצנות? הזדהות? סקרנות?
יונתן לוי: אני חושב שהדבר שהכי תופס אותם, זו החשיפה, ואולי איזו כנות שמתגלה. ואולי תופס אותם שהם לא לבד בדברים שמציקים להם? אמרו לי גם ״איזה אומץ לחשוף ככה״, למרות שבעיני זו לא בעיה גדולה. מה שכן, בלי להכליל, מצאתי שוני בין גברים ונשים בחלק מהתגובות. נכון לעכשיו, לא הייתה אישה שהתרגזה על מה שמוצג, אבל היו מספר גברים (לא הרבה) שקצת נלחצו ממה שהם ראו, וראיתי שלא נוח להם. אבל אני חייב לציין שרוב מוחלט מהגברים היו מפרגנים מאד.
קרן זלץ: זה מעניין לבדוק את ההבדלים בתגובות. אתה הרגשת שאתה נוגע באיזשהו טאבו או גבול שלא צריך לחצות אותו במהלך הצילומים?
יונתן לוי: אני מעריך שהיו מקומות שגבולות נחצו, שנאמרו דברים שעברו פחות טוב, אבל ברוב מוחלט של המפגשים הייתה לי תחושה ברורה ששני הצדדים הרוויחו מהדיאלוג. היה דיאלוג אחד - שכמובן לא משתתף בתערוכה - בו האישה נפגעה מאד ממשהו שאמרתי, למרות שדווקא אז לא חרגתי מהגבול (במסגרת ההסכם המוקדם ביננו). בדיעבד, כנראה שנהגתי קצת בטיפשות. אם רק הייתה מסכימה, הייתי שמח להראות את טיפשותי בציבור במסגרת התערוכה.
קרן זלץ: אם היית יכול להזמין לשיחה מישהי נוספת, ללא שום מגבלות, כלומר מכל מקום ומכל תקופה, והיא בטוח הייתה מסכימה, יש מישהי שהיית שמח לדבר איתה?
יונתן לוי: וואו, זו שאלה שמעולם לא שאלתי או נשאלתי... אני הייתי מאד רוצה לדבר עם מישהי שתאתגר אותי, כלומר שתיקח שליטה על הדו שיח ותהיה ״אני״ במפגש. כמעט בכל עבודה שלי אני מחפש שתהיה הובלה של האישה. זה חלק מהניסיון שלי לאזן את יחסי הכוחות. אבל אישה ספציפית? אולי דווקא מישהי שאני מכיר טוב, מהחיים, בנסיבות חברתיות - כזו שבטוח שלא ״הגון״ לדבר איתה באופן שאני מדבר בעבודות הללו.זה דווקא משהו שמתגלגל לי בראש לעבודה חדשה.
קרן זלץ: סקרנת...יש למה לחכות. תודה יונתן על השיתוף, תרצה להגיד משהו לסיום?
יונתן לוי: רק שתבואו. אני נמצא בכל שעות הפתיחה ואשמח מאד להיפגש:)ותודה, קרן, את היית מאד משמעותית בתהליך היצירה הזה. וגם תודה למירי סגל שתמכה בי עוד מימי לימודי ההמשך, וגם בתחילת הדרך של התערוכה הזו.
סודות שגילינו לכולם/שתים עשרה שיחות אינטימיות (ומונולוג אחד)
אמן: יונתן לוי
אוצרת: קרן זלץ
גלריה בנימין
נעילה 8/6/24
Comments