top of page
  • תמונת הסופר/תInbal Cohen Hamo

ספר החיים והמוות

עודכן: 26 בינו׳

בתערוכה "בארדו", מציגה עדי ט. הופמן עבודות שנוצרו בימיו האחרונים של אביה, תחילה כרישומים מהירים ואחר כך על בד, שמחזיק את הכאב וסערת הרגשות

עדי ט. הופמן, ללא כותרת, 150X130 סמ, אקריליק שמן ופחם על קנבס. צילום: לנה גומון

קצת עלי

ביוגרפיה של ציירת ניכרת בפיתולי השפה החזותית שלה. אני לא זוכרת מהיכן לקוח המשפט אבל אני מרגישה שהוא קולע בול.


איך נולדה התערוכה

גוף העבודות לתערוכה נוצר בסערת עשייה. במבט לאחור אני מזהה את התהליך כדרך התמודדות עם המחלה הקשה של אבי שהביאה לפטירתו בסופו של דבר.

בתחילת ההידרדרות במצבו, אחרי שנותח, שהיתי עם אבי במחלקה שיקומית בתל השומר. במשך שלושה חודשים אחיי ואני ישנו לצידו, השתדלנו לחזק ודאגנו שלא יעבור את התקופה לבדו. כשאבי השתחרר מאותה מחלקה, חזרתי למקום עם ספר רישומים ופחם ליומיים אינטנסיביים שהולידו כ- 100 רישומים מהירים.

אני זוכרת את עצמי יושבת בלובי המרווח והעמוס באנשים משתקמים שחולפים על פני בכיסאות גלגלים, נעזרים בקביים ובקרובי משפחה. אני רושמת בפחם שחור בקו מהיר ומנסה לתפוס רגע בתנועה של דמות. דמות שלגביי אין לה שם או פנים, ואני פוגשת רק את הביטוי הפיזי המתמודד שלה. אני רושמת משתקמים ומטפלים ואני רואה בהם גיבורים.


ויהי - בוקר ויהי - ערב, 150X120 סמ, אקריליק שמן ופחם על קנבס. צילום: לנה גומון

ללא כוונה, הרישום הוכפל בכל פעם שהעברתי דף בספר הסקיצות. הפחם הלא מקובע יצר תמונת מראה דהויה ונוצרה סוג של סימטריה פגומה. נשאתי את ספר הסקיצות איתי כמו תנ"ך לכל מקום. כשהגעתי לסטודיו ועמדתי מול הבד הלבן, דימויים מתוך הספר, קומפוזיציות מקריות (שנולדו עקב רישום מהיר) וחלקי צורות לא מתוכננות משכו את תשומת ליבי. ניסיתי להעביר חלקים מתוך הרישומים לקנבס באותה העוצמה בה רשמתי את הסקיצות, והם היו הטריגרים להתהוות של הציורים בגוף העבודות האחרון.

אלמנטים מתוך הרישומים התגלגלו למדיומים נוספים: לעבודת וידאו ולפיסול תלת ממדי.


נושא התערוכה

התערוכה עוסקת במצבי מעבר מתמשכים, בגלגול וברעיון הלידה מחדש שיכול לבוא לידי ביטוי באופנים ובצורות שונות. בעקבות האירועים בשנה האחרונה נמשכתי לטקסטים ולחומרים הקשורים לסיום החיים ולמוות. בין השאר נחשפתי לספר המתים הטיבטי, ה"בארדו טודול". זהו ספר אותו מקריאים למת במשך 49 ימים לאחר המוות, ותפקיד ההקראה הוא ללוות את התודעה בזמן שהיא נפרדת מהחושים ומהגוף ועד כניסתה לגוף אחר ולידתה מחדש.

היות שהרישום המהיר הוא הבסיס לעבודה שלי ואני רואה בו כנושא את נשמת היצירה, נוצר החיבור הרעיוני בין שני הספרים, ספר הסקיצות שלי והספר הטיבטי.


עדי ט. הופמן, איזון, 150X120 סמ, אקריליק, שמן ופחם על קנבס. צילום: לנה גומון

עדי ט. הופמן, על פרשת דרכים, 140X200 סמ, אקריליק, שמן ופחם על קנבס. צילום: לנה גומון

העבודות בתערוכה

העבודות בתערוכה מתבססות על אלמנטים מתוך הרישומים ואני מבקשת לקרוא אותן דרך הפריזמה הייחודית של חיבור בין שני הספרים (הספר הטיבטי וספר הרישומים). בעבודות, הרישום עובר גלגולים שונים לתוך מדיומים "משוכללים" יותר:

-          ציור אקספרסיבי גדול בטכניקה מעורבת של צבעי אקריליק, שמן, פחם וקולאז'.

-          עבודת וידאו אינטימית המשלבת דפדוף בספר הרישומים עם אנימציה.

-          אובייקטים פיסוליים עשויים פח מגולוון.

במעבר בין המדיומים נשמר הקו השחור והדומיננטי של הרישום המקורי, שמדגיש את הרישום כאלמנט מקשר בין הגלגולים השונים.

בחלק מהציורים בתערוכה, (כמו בציורים קודמים שלי) יש אזכורים לפרטים מתוך ציורי טבע דומם הולנדי מהמאה ה-17. פירות קמלים, פרחים וגולגולות המנכיחים את ארעיותם של החיים.

אני משלבת אותם בציור המופשט בצורה פיגורטיבית, והם משמשים עבורי סוג של "עוגן" בשני אופנים שונים. האחד – כפרט פיגורטיבי קריא המרמז על הסיפור האישי שהוביל לציור, והשני – כעוגן במרחב הציורי שמייצר נקודת ייחוס לשאר ההתרחשות על הקנבס. בדרך זאת אני מכוונת לייצר את האירוע על הבד כמתרחש במקום ספציפי, בדרך כלל פנים חדר או בחזית הציור, קרוב למתבונן בו.


צילומי הצבה: יובל חי

 



העבודה עם האוצרת

פניתי להדס גלזר ושמחתי שענתה בחיוב. בחוכמה וברגישות היא שלפה את הציורים המוצגים מתוך גוף עבודות רחב בנושא. בזכות הבחירות שעשתה, אני חשה שהמבקרים בתערוכה חווים עניין, סקרנות ואפילו נחמה מחויכת, למרות הנושא הכואב המטופל בה. במהלך העבודה לקראת התערוכה הבנתי שגם הדס חוותה אובדן של הורה ממש לא מזמן.




מאחורי הקלעים

התערוכה הייתה אמורה להיפתח באוקטובר 2023 ונדחתה עקב המאורעות הקשים. הפעימה הראשונה להחזרת החטופים התרחשה בתום 49 ימים מפרוץ המלחמה – פרק זמן שזהה לתקופת הפרידה ב"ספר המתים". על פי הספר, פרק זה אינו מסתכם באובדן מוחלט, אלא גם מסמן את תחילתם של חיים חדשים, התבוננות והסתגלות לחיים שאחרי. זו הייתה התרחשות מעוררת תקווה במהלך המתמשך של המלחמה הארורה הזאת ובכל ליבי אני מצפה לחזרת כל החטופים.





מה למדת מהעבודה על התערוכה, ולאן זה לוקח אותך הלאה?

בימים מלאי כאב כמו אלו, הופתעתי כמה חמלה וחיבור יכולה לייצר תקשורת בין אישית הנסבה סביב ציור, כמה נחמה וחיזוק מעניקה חווית היצירה כמו גם חווית ההתבוננות.

כולנו חווים עכשיו אסון ואבל לאומי, כל כך הרבה פרידות מאהובים, כל כך הרבה צער וחרדה מהמשך לא פתור. הכאב, האובדן והגעגוע הפכו נוכחים בעצמה ובקנה מידה מטלטל. ההנכחה של הרגע החולף בתהליך העבודה משמעותית עבורי ונותנת כבוד ומקום למהלכים ולתהליכים שבדרך זו נצרבים אצלי בתודעה. "ההתפלשות" בכאב מדגישה אצלי את המשותף ביננו כבני אדם.

היצירה נותנת לי את הביטחון להמשיך מתוך תחושה שישנו חוט מקשר מהותי, ליבה/נשמה מזוהה שנשמרת, מעבודה לעבודה, מצורת ביטוי אחת לשנייה, מגלגול לגלגול.

לצד הציור אני מתכננת לפתח את עבודת התלת ממד המוצבת הפעם צמודה לקיר כפורצת את גבולות הציור, למיצב מנותק קירות.

 

הקדשתי את התערוכה לאבי האהוב, ארנון טיברג ז"ל (1944-2022).


צילום הצבה: שרית קרופקה וינגרטיין

בארדו

עדי ט. הופמן

אוצרת: הדס גלזר

גלריה בנימין

11.1.24 עד 10.2.24

146 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page