אלעד ירון בשיחה עם ענבל כהן חמו על אמנות ואוצרות בתקופת שבר, ועל התערוכה "כרסום היסודות" שאצר לחברי גלריה בנימין
ענבל כהן חמו: בוקר טוב אלעד, מה שלומך?
אלעד ירון: בוקר אור. אני יחסית בסדר. קצת נחת אחרי תקופה עמוסה.
ענבל כהן חמו: אחד מהעומסים האלה הוא נושא השיחה שלנו - התערוכה "כרסום היסודות" בגלריה בנימין. זוהי תערוכה של חברי הגלריה, שגם אני משתתפת בה, ועבדת עליה באופן די אינטנסיבי בשבועות האחרונים.
אלעד ירון: כן. מראש ידעתי שבתערוכה הזו אני לא רוצה רק להציג אמנות, אלא לעבור תהליך. זה בהחלט יצר עומס. גם פיזי אבל גם רגשי.
ענבל כהן חמו: מה קורה בתערוכה?
אלעד ירון: אני חושב שהדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לתערוכה זה עומס. המראה המרכזי הוא של הרס. כמו אחרי אסון. זו חוויה טוטאלית בפני עצמה. התערוכה מאוד לא נקייה ושום דבר לא תלוי ישר. רק אחרי שעוברים את השוק הזה, של החוויה הראשונית, אפשר להתחיל להיכנס ליצירות אינדיבידואליות.
ענבל כהן חמו: היה חשוב לך לייצר את החוויה הזו בתערוכה, למה?
אלעד ירון: יש לזה הרבה סיבות. אולי הראשונה היא המצב הפוליטי היום. וכמובן התחושה האישית בעקבותיו. אני מרגיש שמשהו בחוויה הטוטאלית שמקיפה אותנו נשבר. אולי זה כבר קרה ממזמן, כמו סדק עדין שקיים הרבה זמן, ואז בבת אחת נוצר שבר. משהו מאוד אלים שעבר על כל תושבי המדינה, לא משנה מי הם.
אבל זו הייתה רק הפריזמה דרכה נכנסנו לפעולה. כמו שכבר אמרתי, היה חשוב לי מאוד שהתערוכה תגלם תהליך. כזה שאנחנו ניכנס אליו בדרך אחת ולא נדע איך נצא ממנו. הרגשתי שזו התקופה הכי נכונה להיכנס לתהליך כזה. והאמת, זה גם בהרבה מובנים המקום ממנו אני מגיע, כאוצר. זה הרבה יותר טבעי לי מאשר לעשות תערוכה "קלאסית" של תליית תמונות על קירות.
ענבל כהן חמו: מהי תפיסת העולם שלך כאוצר? מדוע תליית תמונות על הקיר אינה מספקת בעיניך?
אלעד ירון: עבורי הדבר הכי מעניין בעולם האמנות תמיד היו בני האדם; האמניות והאמנים, הקהל וכל המערכת התומכת הרחבה שמקיפה אותם. זה הדבר שאני חוקר, וגם מרכז הפרקטיקה שלי כאוצר. זה התחיל אצלי בתערוכות של קבוצת "בית ריק" לפני כ-12 שנים, אז פלשנו לשטחים נטושים ואפשרנו לכל מי שרוצה ליצור תערוכה בשטח ההפקר. וזה במובנים רבים ממשיך איתי עד היום. הרבה פעמים הרעיון של לתלות תערוכה של ציורים על הקיר פחות מרגש אותי, כאוצר וגם כקהל שצופה. לא תמיד, אבל הרבה פעמים, נוצרות כך תערוכות מרוחקות, מנוכרות. אני מחפש באמנות חוויות ובני אדם. לרוב, אם האמנים עברו בעצמם חוויה כזו בזמן היצירה, זה אמצעי מעולה על מנת להצליח לגעת בקהל. עוד יותר, אם היו מספר אמנים שעברו את החוויה הזו ביחד, נהיה קל יותר לתקשר את החוויות האלו וכך לגעת במקומות העמוקים ביותר של השיח והנפש.
ענבל כהן חמו: כיצד זה בא לידי ביטוי בתערוכה "כרסום היסודות"?
אלעד ירון: לעומת הפרקטיקה המקובלת בגלריה, הפעם לקחנו 3 שבועות כדי לבנות את התערוכה. החלל עצמו היווה את הבסיס ליצירה. הרעיון היה לפרק את התשתית של הגלריה - לפעמים עד כדי הרס מוחלט. פירקנו, שברנו ובנינו. עבדנו ביחד, בחלל עצמו. בעצם כל היצירות נוצרו במובנים מסוימים בחלל ובהקשר אליו. האמניות והאמנים הגיעו לגלריה ועבדו שם ביחד. כך נוצר שיח מורכב בין האמנים והאמניות עצמם, ובעצם בין היצירות בתערוכה שהחלו להגיב זו לזו.
ענבל כהן חמו: שלושה שבועות זה זמן ארוך מהמקובל להקמה, אבל אולי לא זמן מאוד ארוך לתהליך יצירה. איך זה עבד?
אלעד ירון: שאלה מצוינת. בהתחשב בזה שכל היצירות בתערוכה הן חדשות, הן באמת נוצרו במהירות שיא. הייתה תקופה קצרה לחשוב ולתכנן לפני תהליך הבניה בפועל, אבל גם היא ארכה רק כחודש. אז באמת הכול היה מאוד מהיר. לכן די מדהים אותי לראות בדיעבד עד כמה התערוכה מגובשת. העבודות חדות מאוד. ואני חושב שזה חלק מן העניין, חלק מההוכחה לצדדים הטובים של פרקטיקת הפעולה הזו. התהליך הגיב לתחושה עמוקה מאוד שהרבה מן האמניות והאמנים הרגישו בבטן, ובהמשך הסתמך על שיח - בעל פה ובחומר - שהתקיים בחלל. הדבר הזה היה מאוד מפרה. אפשר היה לחשוש שתיווצר תערוכה סטודנטיאלית, שורה של תרגילים, אך זה ממש לא המצב. אני מרגיש שנוצר פה משהו שלם ורחב שמתחיל מתחושה אחת ואז מתפרק לאינספור תגובות קטנות וחכמות, מחשבות ותובנות. ועדיין מצליח להסתכם כחוויה מגובשת ולא להפוך לגיבוב.
ענבל כהן חמו: תוכל לתת קצת דוגמאות?
אלעד ירון: אתן דוגמה אחת לשיח מאוד מעניין שקרה בתערוכה. אחת האמניות, דינה לוי, יצרה על הקיר קליגרפיה של המילה "אנחנו" מצינורות - כמו תשתית ביוב. אחד הצינורות נוזל, מים נוטפים ממנו על הקיר ומתחתיו נוצרו עיגולים של עובש. עבודה נפלאה שבין היתר מדברת על הפירוק של יסוד מרכזי בחיינו. בעבודה אחרת תמר שפר יצרה שרידים של מעגל כיסאות על אדמה באמצע הגלריה, הכל זרוק כאילו שמשהו התפוצץ או קרס במרכז. המעגל הזה שקוע בתוך חור ממשי שנפער ברצפת הגלריה. הכיסאות הפוכים. כמה שרידים כמו בקבוק מים, כובע ומשקפיים שבורים מסמלים את מה שהתרחש שם. התחושה הכללית היא של איזו אסיפה בסגנון של תנועת נוער ופתאום משהו התפוצץ במרכז מדורת השבט. באמצע התהליך האמנית הבינה שהיא רוצה לקרוא לעבודה שלה "גם אנחנו". לקראת סוף הבנייה של התערוכה עבודה שלישית מצאה את עצמה מתכתבת עם השתיים הראשונות. האמנית עדי הופמן סרקה את תהליך חפירת הבור ברצפה. לשם החפירה של הבור הגיע שיפוצניק שאמור להיות חלק מתהליך עתידי של שיפוץ הגלריה. הוא עסק בחפירה הראשונית כדי שנהיה בטוחים שלא נפגע בתשתיות קריטיות. הופמן סרקה בתלת ממד את תהליך החפירה ויצאה תמונה שלא ציפינו לה - ארבעה דמויות (אני אחת מהן) עומדים בגלריה בחצי מעגל מסביב לפועל שכורע על ברכיו ועובד. ליצירה היא קראה "אנחנו זה הם". זה ממש נכנס לי עמוק ללב. יחסי הכוחות שהיא זיהתה ממש אצלנו. אז שלושת העבודות האלו למשל נוצרו משיח ממשי. האחת נכנסה לתוך הקרביים של השנייה וכל אחת חשפה עוד משמעות. והן רק חלק קטן מתערוכה עם כ-17 יצירות שעושות דברים דומים בתחומים שונים מאוד.
ענבל כהן חמו: איך התגובות לתערוכה עד כה? אפשר לדמיין שכניסה לחלל כל כך עמוס ו"מלוכלך" במרכאות ולא במרכאות, יכולה גם להרתיע.
אלעד ירון: בלי שום ספק. נכון לזמן השיחה שלנו התערוכה הייתה פתוחה רק יומיים, אבל כבר הגיעו אלי כמה תגובות ומעניין להגיד שרובן היו מאוד עוצמתיות, לכאן או לכאן. אתחיל דווקא עם התגובה של בת הזוג שלי, שלרוב מתחברת למה שאני יוצר, והפעם באופן לא אופייני סיפרה לי שהיא מאוד לא אהבה את התערוכה. היא דיברה על הזבל שהיה מסביב, על העובדה שהתערוכה יצרה אצלה חוסר נוחות. לא רק שהיא לא אהבה את התערוכה, אלא ממש הרגישה כלפיה סלידה. באותו הקשר כמה מהאמנים ממש רצו שננקה את הרצפה, שנזיז את הזבל ונשאיר את היצירות. נהפוך את התערוכה לקלאסית יותר. אני בשום אופן לא הסכמתי. ויתכן בהחלט שהיה להם קשה עם זה. אבל בשבילי החוויה הטוטאלית שווה את חוסר הנוחות הזו. ואכן היו לא מעט אנשים שפנו אלי או כתבו ברשתות החברתיות שזו תערוכה אמיצה, שהצליחה לגעת בנקודה עמוקה ולתת לה קול. תערוכה מרגשת. למשל, בתגובה מאוד מרגשת ברשת כתבה צופה שהתערוכה "גרמה לי להרגיש שאני לא במקום. כמו רנטגן שחושף בלב הרגש סדקים פעורים, אין האונים ותחושת הרצון להפשיל שרוולים ולחשוף".
אסכם במילותיו של אביה של בת זוגי שאמר משהו שיישאר איתי: עבודות גדולות, או שאתה שונא אותן, או שאתה מאוהב בהן.
ענבל כהן חמו: אני גם חושבת שצריך אומץ כדי להשאיר "זבל" בתערוכה. הרבה יותר קל לנקות ולסדר.
אולי האומץ קשור גם למסלול שלך - כיצד הגעת להיות אוצר?
אלעד ירון: בתחילת דרכי הייתי אמן, כמו רבים. ולאו דווקא אחד מעולה. אני חושב שבזמן שאחרים יצרו אני חשבתי יותר מדי על כל יצירה עד שהיא נהפכה לעקרה. והאמת שהיסטורית לא ממש רציתי להיות אוצר. פחדתי מיחסי הכוחות שגלומים בתפקיד באופן מסורתי. אבל עם השנים החברה מסביבי גילתה בי את היכולת לקיים שיח מפרה עם אמנים ואמניות. אני מאוד נהנה מהשיחות האלו, והתהליכים שבאים איתן, הרבה פעמים יותר מהתחושה של ליצור יצירה בעצמי או לצפות בתערוכה. וככל שאני מקיים אותן אני מבין שזה משהו שמאוד חסר ליוצרים - מישהו שמוכן לצלול לעומק התהליך שהם עוברים, המון פעמים בבדידות גדולה. עם הזמן נוצרה יותר ויותר דרישה מהקהילה והסביבה שלי. בשלב מסוים בחיים הגעתי להבנה: לפעמים כשהחברה קוראת לך לעשות משהו, אתה צריך להיענות. ואכן יש בזה המון סיפוק. בלעשות משהו שטוב גם לאחרים. כך הפכתי מאדם שסולד מתפקיד האוצרות ליו"ר איגוד האוצרות.ים. מהפך שבחיים לא יכולתי לדמיין.
ענבל כהן חמו: ובתחילת השנה הצטרפת לגלריה בנימין כאוצר - כיצד אתה רואה את המשימה שלך בגלריה?
אלעד ירון: רק לאחרונה סיימתי תהליך שערך כחצי שנה של שיחות אישיות עם כל אמן ואמנית. הכרות אישית וראשונית. היום אני יכול להגיד שנהדר לראות עד כמה חברות וחברי הגלריה ברמה גבוהה. אני מרגיש שכגלריה יש למקום עוד לאן להתקדם, להפוך למקצועי ובעיקר משפיע יותר. אני מרגיש שהמקום יכול, בלי ספק, להיות בחזית של עולם האמנות הישראלי. אבל זה דורש דרך ומחויבות. אני שמח ממש להיות חלק מהדרך הזו, ואנסה לתת את מה שיש לי כדי להתקדם לשם ביחד עם החברות והחברים.
ענבל כהן חמו: תודה על השיחה אלעד. האם תרצה להוסיף עוד משהו לפני שנסיים?
אלעד ירון: רק להגיד שיש עוד כמעט חודש שלם לראות את התערוכה. לדעתי היא אחת התערוכות החשובות שאצרתי לאחרונה ולכן אשמח מאוד לראות אתכן שם.
ולמי שקשה עם הלכלוך, אולי בסופה נעשה אירוע ניקיון קהילתי. יכול להיות כיף ומרפא.
ענבל כהן חמו: ואני כמובן מצטרפת להזמנה, וגם לרעיון לאירוע ניקיון...
צילומי הצבה: ענבל כהן חמו
כרסום היסודות
ביום חמישי 6.7.23 בשעה 20:00 יתקיים אירוע חגיגי עם פרפורמנס מתמשך של שלומית ליוור והקרנת פרויקט התוספתן התערוכה תינעל בשבת, 29.7.23
אוצר: ד"ר אלעד ירון
אמניות.ים: נאוה ג׳וי אוזן, שרית אכטנברג, מיכל בלייר, רובי בקל, עדי ט. הופמן, ענבל כהן חמו, איריס חסיד, דינה לוי, יונתן לוי, שלומית ליוור, דורון פישביין, תמר שפר