בתערוכה "בטנה" יעל חובב (ציירת) אסף כץ (מעצב אופנה), יוצרים ובני דודים, מציגים ציורים ופסלים ובהם מופעי לבוש, בגדים ואופנה, ובונים עולם בו הלבוש משנה מיקום, צורה ומשמעות.
צילומי הצבה ודימויים: חגי אולריך
איך נולדה התערוכה
יעל: לציירת פאולה רגו יש ציור מכמיר לב של נערה שנרדמה על הספה בתלבושת בית ספר עם גרביים עבים ונעלי ספורט גסות. חזרתי לציור הזה שוב ושוב, ולהרגשה הזו, של להירדם בבגדים. בהשראת הציור הזה נולדה העבודה המוקדמת ביותר בתערוכה, הציור ״נעליים על המיטה״. כשהראיתי לאסף את הציור חשבנו יחד מה קורה לאדם שנרדם בנעליו. כמה הוא עייף? וכמה פגיע? ואולי הוא דווקא מוכן למחר? אלה היו השאלות הראשונות ששאלנו.
אסף: אני זוכר שבתוך הדיבורים הראשוניים על התערוכה, שנסובו על החזקה, מוחזקות, היאחזות, אמפתיה, שייכות ושאר נושאים רחבים מאוד, היה משהו בדימוי ובתחושה שיעל הביאה - של אדם ישן בנעליים - שנגע בי בצורה ישירה ואישית. יש משהו מכמיר בחיפוש התמידי הזה אחרי הגנה ומוכנות, שרציתי לנסות ולגעת בו. מתוך זה נולד הדיון על לבוש כפעולה שיכולה להצליח או להיכשל, להסתיר או לחשוף.
העבודות שבתערוכה
אסף: העבודות שלי שואבות מהאהבה שלי לבגדי עבודה, מדים, ולבוש מחויט. אלה שלושה ענפים מרכזיים בלבוש הגברים המודרני שמבטאים בעיני את הכמיהה האנושית המודרנית ליצור את האדם האינדיבידואל כיחידה אחת מתפקדת. בכל עבודה יש ניסיון לקחת מעולמות הלבוש האלה וליצור חיבור עם צורת היריעה המלבנית, תוך כדי שמירה או התעלמות מאלמנטים בהנדסת האנוש המודרנית שנתפסת היום כבגד "רגיל". למעשה כל העבודות שלי מתאימות פחות או יותר לגוף האנושי ויכולות לתפקד כבגד במובן היותר אוונגרדי של המילה, מהסוג שאפשר לראות בתצוגות המסלול של מעצבי אופנה עילית. בחרתי להדהד הרבה אלמנטים שמופיעים בציורים של יעל. למשל: חולצה מכופתרת, נעלי הרים, מכנסי דגמ"ח. גם פלטת הצבעים נוצרה מתוך דיאלוג, ומקפלת בתוכה רגשות, מסומנים, ואסוציאציות מהעולמות היצירתיים של שנינו.
יעל: אני מציגה בתערוכה ציורי שמן, בעיקר על בד. אני אוהבת לצייר בד על בד, כשהמרקם קורה מאליו. העבודה נעשית במכחולים קטנים ובאופן ידני. מזג העבודה שלי הוא איטי ועמלני, ובעבודה על התערוכה לפעמים הרגשתי שאני ממש אורגת את הבדים שמופיעים בציורים. הבד מהווה גם מצע רך לציורים, שחלקם מתרחשים על מיטה או ספה. כשציירתי את הציור הגדול ביותר, ״חיבוק כפפה״, חשבתי על הגנה, ועל האופן שבו היא מפריעה או תורמת לאינטימיות. ניסיתי לתאר בדים רכים ועוטפים בניגוד לבגד שהוא פיסת ציוד, כמו כפפת עבודה. הציור ״כובע בלילה״ נוצר במחשבה על אנשים שהולכים עם כובע גם בחושך או בתוך הבית, כשאין שמש להתגונן ממנה. הציור ״עט בכיס״ נולד בהשראת בגדי העבודה של אסף. ניסיתי לתאר דרך הבגד אדם שיוצא לעבודה, לדאוג לפרנסה, ולקחת בחשבון את האומץ והוויתורים שלו.
נושא התערוכה
אסף: כשאני מנסה לענות על השאלה הזאת, אני נזכר בדימוי ראשוני בדיאלוג שלי ושל יעל - אור בוקע מקליפת-בגד. אני חושב שבתערוכה חיפשנו לחקור ולחשוף קליפות שאנחנו עוטים על עצמנו ומשילים מעצמנו. החיפוש שלי נע על התווך שבין מוגנות לאינטימיות, בין עצמיות נפרדת למפגש אמיתי עם הזולת. במקום לייצר איזה דימוי מונפש של התקלפות או התכסות אני יותר מזמין את הצופה להתעמק בבגד שמכיל היגיון ואי-גיון כמקרה בוחן של מוגנות ופגיעות.
יעל: לפני הפרשנות, יש רמה שבה הציורים עוסקים בציור, הבגדים באופנה, והתערוכה מפגישה ביניהם לשיחה. אחר כך, אני חושבת שכל מה שאני יוצרת מנסה לגעת בשאלה מה זה להיות בת אנוש. אמנות עבורי תמיד מכורבלת עם המצב האנושי. כשהתחילה המלחמה שמתי לב שלמעט עבודות עם ממד ציני בולט או עבודות עם טיימינג גרוע, הרבה עבודות אמנות לא מאבדות רלוונטיות, אלא שכבת משמעות חדשה נערמת עליהן ומכסה אותן כמו פתיתי שלג קודר. אני יודעת שלא כולם מרגישים שנשאר מקום לאמנות בתקופה כזו, אבל זו התחושה שלי. ואולי זה קורה כי האמנות עוסקת בתחושות אנושיות שקיימות גם ככה, שהמלחמה מאד מקצינה אותן. באופן ספציפי יותר, הייתי אומרת שקראנו לתערוכה בטנה לא רק על שם חלקו הפנימי של הבגד, אלא גם מתוך מחשבה על הבטן הרכה של דברים: על פגיעות ועל האפשרות להגנה.
על העבודה המשותפת
יעל: אמנם זו הפעם הראשונה שאנחנו יוצרים יחד, אבל אסף ואני למעשה בני דודים. תמיד הסתדרנו טוב, וכנראה שעם השנים הלכנו בכיוונים דומים. לפני שאסף התחיל ללמוד עיצוב אופנה בבצלאל, וכשאני הייתי סטודנטית לאמנות שם, הלכנו לקורס תפירה ביחד. המחשבה לעבוד יחד הפציעה יום אחד. העבודות שלנו היו די שונות זו מזו אבל מהתחלה הורגשה שותפות של מחשבה ובגישה לאמנות. עם הזמן ומתוך הדיאלוג גם העבודות התחילו להתקרב ולהתייחס זו לזו.
אסף: כמו בתפירה עילית או ציור שמן, אני חושב ששנינו מאוד רצינו לעבור תהליך יסודי גם ברמה הרעיונית. אז הייתי אומר שהדיאלוג הארוך שליווה את היצירה היה מקיף וכלל אלמנטים מהחיים של שנינו, במובן הזה העבודה ביחד הייתה סוג של חברות, שלוותה גם בחברות של ממש.
על העבודה עם האוצר
יעל: הכרתי את חגי מהעבודה שלו ב״לחם ושושנים״, וראיתי תערוכה שהוא אצר שם לערבה אסף, שזיהיתי בה רגישות ומעין עושר לא-גרנדיוזי שחשבתי שיתאימו גם לתערוכה שלנו. הנוכחות של קול נוסף עזרה לנו להבין למה בעצם התכוונו, מה שמתבטא גם בטקסט שמביא לידי ניסוח מחשבות שעלו בשיחות ביננו, ובהצבה שמשקפת כמו במין סדר עדיפויות את הקשרים בין העבודות כפי שדיברנו עליהם.
אסף: בשבילי, כמי שמגדיר עצמו כמעצב, העבודה עם אוצר ששרוי לגמרי בעולם האמנות היה מאוד משחרר ואפילו מעצים. הייתי אומר שזה בעיקר נתן לי דרור לצאת מחשיבה "עיצובית" וללכת בקווים יותר מינוריים. אני מרגיש שקיבלתי רשות לבצע פעולה שיותר דומה לחיקוי מלעיצוב: להכניס שינויים, ביחס למושא החיקוי, שהם יותר מהותיים מצורניים או חומריים. במקום "איך תיראה נעל מתוחה על מסגרת?" שאלתי איך אפשר למתוח נעל על מסגרת?". אוצר מעולמות העיצוב היה עשוי לשאול, בצדק אולי, "למה הכיסים זהים בין דגמ"ח לבין גרסת היריעה של דגמ"ח? האם אין ערך מוסף בלהזיז, להגדיל, להקטין אותם? לשנות את החומר למשהו שונה בתכלית?". לעומת זאת, בהקשר האומנותי, עצם הסטייה מרדי-מייד מקבלת הכרה כמהלך בפני עצמו, ומתאפשרת לי הנטייה הטבעית שלי. כלומר, להפחית את מוקדי העניין העיצוביים.
מאחורי הקלעים
יעל: העבודה ״בגדים למחר״ עשויה מציורי שמן על בד שנגזרו מקנבס שלי, ונתפרו למעין מטליות שאסף תפר. חתיכות הציור האלה שכבו אצלי בסטודיו כבר שנתיים וחצי ולא ידעתי מה לעשות איתן. באחד המפגשים נתתי אותן לאסף, ועלה הרעיון להפוך אותן לעבודה משותפת ולתפור להן בטנה. אסף עשה כמה טסטים אבל החיבור בין הקנבס העבה לבד העדין לא עלה יפה, וחשבנו לוותר על העבודה המשותפת. יום לפני הפתיחה אסף הגיע עם החתיכות האלה תפורות למטליות כחולות-אדומות. ככה ״בגדים למחר״ היא בעצם העבודה שהתחילה הכי מוקדם והסתיימה הכי מאוחר מכל העבודות בתערוכה.
אסף: אחד הרפרנסים הראשונים שלנו במחשבות על התערוכה היה טקס היציאה לטבע בתרבות המקומית. אפשר לראות זכר לדבר הזה בבקבוק של קרם הגנה, שיעל ציפתה בלכה ומילאה בצבע כחול כהה, שמבצבץ מכיס אחורי של המכנסיים שתפרתי.
מה למדתם מהעבודה על התערוכה, ולאן זה לוקח כל אחד מכם
יעל: בעבודה עם אסף וחגי נתנו מקום לתהליכי היצירה להתפתח ולמחשבות לנסוק בלי לנשור מהעץ הגבוה שלנו גם כשהיה צורך מקביל להפיק את התערוכה מבחינה פרקטית. מאד הערכתי את זה ואני מקווה לשיתופי פעולה כאלה גם בעתיד.
אסף: בעולם האופנה יש יומרות אומנותיות בכל מקום שבו תזרים המזומנים מצדיק זאת. גם בחינוך האקדמי שלי למדתי לתפוס אופנה כתעשייה שאוחזת את המקל משני קצותיו: מוצר צריכה בקצה אחד ועשיה אמנותית בקצה האחר. דרך העבודה עם יעל וחגי על פרויקט אמנותי נטו, אני חושב שזכיתי להתבדות מהתפיסה המנופחת הזאת. היום אני מרגיש שהזמן ורוחב היריעה שדרושים לאמירה אמנותית לא עולים בקנה אחד עם הקדחתנות של ייצור ומכירת בגדים, אפילו בגרסה האיטית והמתחשבת יותר שבה אני שואף לפעול.
בטנה
יעל חובב ואסף כץ
אוצר: חגי אולריך
גלריה בנימין
15.12.23 עד 6.1.24