בתערוכה "כמעט לגמרי" לני הלוי וניצן בן זימרה בוחנות ומלקטות דימויים שגרתיים ובנאליים מחיי היום יום. מקומות ופרגמנטים שהן פוגשות בדרך אל הסטודיו הופכים לנקודות ייחוס נפשיות ורגשיות
צילומי הצבה: ניצן בן זימרה
איך נולדה התערוכה?
ניצן: ליווינו אחת את השנייה כל הלימודים בשנקר, וכבר אז רצינו לעשות ביחד משהו כזה, עניין אותנו לראות כיצד העבודות שלנו מתקיימות ביחד באותו החלל, לחבר את הפסלים שלי ואת הוידאוים שלה. רובי הוא זה שהציע שלני ואני נחשוב על לעשות תערוכה כזו יחד. מתוך ההצעה הזאת התחלתי לחשוב באופן יותר קונקרטי על החיבור בין לני וביני בתוך חלל אחד.
לני: התערוכה מבחינתי הייתה כלי לעשייה, כלומר העבודה והיצירה התקיימה ללא שום קשר לתערוכה במהלך החודשים יצרתי אלמנטים ועשיתי פעולות מתוך מקום טבעי של כאמנית יוצרת. חיי מתנהלים סביב תחבורה צבורית במרחב העירוני בו אני חיה, חווית האוטובוס אצלי היא חוויה שכל פעם מגלה לי דבר חדש. סיטואציה חברתית בין האנשים באוטובוס, רגשות מעורבים של קושי, חרדה והסבל – אוה, הסבל של ימי הקיץ! ההזעות ההיצמדות האחד לשני והנהג שנוסע מוטרף על סטרואידים. אני לרוב לא נאחזת בידיות הצהובות אך יום אחד לא הייתה לי אופציה אחרת, (שלא לדבר על מקום לשבת) ואם אתה לא נאחז במשהו במהירות שהנהג נוסע אתה עף. מצאתי את עצמי מרימה יד לידית הקרובה אליי ביותר ונאחזת בכל הכוח בעזרת יד אחת ופתאום קרה קסם - שחררתי את הגוף ונתתי ליד והידית להיות נקודת האחיזה היחידה שלי, זרמתי עם תנועות הנהיגה של הנהג ונוצר ריקוד ביני לבין הידית, לבין הנהיגה. משם הפעולה של ליצור ידית צהובה באה לי באינטואיטביות והתגלגלות האירועים הובילה ליצירת פסל הידיות והעמודים הכחולים, וגם האנימציה של האוטובוס שמתארת טעימה מהחוויה הכל כך יומית והעצומה שאני חווה. אני בטוחה שזוהי חוויה שמחברת ביני לבין עוד אנשים. והנה נולדה לה התערוכה, כמקום שמגבש את היצירות שאני יוצרת.
איך מתנהלת העבודה הזוגית?
ניצן: העבודה הזוגית שלנו קרתה במקביל. כל אחת עובדת עם עצמה, על הדברים שלה. היכולת לקחת את החופש הזה לעבוד לבד כשאנחנו יודעות שבסופו של דבר הדברים יעמדו יחד, נובעת מהיכרות טובה של העבודות אחת של השנייה. סיימנו את הלימודים בשנקר ביחד בשנה שעברה והיה ברור שאנחנו עושות ביחד את הצעדים החוצה. במשך חמש השנים האחרונות אנחנו מלוות זו את זו מהצד. מכירות את דרכי העבודה, ואת הבדיקות שכל אחת עשתה במהלך השנים. וגם ההתפתחות משנה לשנה תורמת להבנה, ולשיחות יותר עמוקות על תהליכים ועל חיפושים. בנוסף אנחנו חולקות סטודיו, כך שלמרות העבודה האישית, החומרים והדברים שנולדים בסטודיו נמצאים שם בהוויה, בזווית העין, כנראה שזה משתלב ומשפיע אחד על השני.
לני: ניצן ואני מכירות עוד מהלימודים בשנקר. סיימנו יחד בקיץ 2022 וידענו ישר שאנחנו ממשיכות יחד את מסע היציאה מהכוך הלימודי והספרה הבועתית החוצה אל ה״עולם״. בעיניי אנחנו כוח - כל אחת ונקודות החוזקה והחולשה שלה. אנחנו מאוד שונות, ביצירה שלנו בדברים שמפעילים אותנו אבל לשתינו יש שקט כי לכל אחת יש מניע לפעול ולייצור. בזמן תהליך היצירה בין אם זה בתקופת הלימודים או עכשיו בסטודיו, כל אחת פועלת עם עצמה, מגלה, מנסה ,בודקת, חוקרת. לקראת הנקודה בה העבודות כמעט לגמרי מוכנות מתחיל שיח נעים, רגיש ואינטימי. יש מקום לשאול שאלות להעלות תהיות ולבקש תשובות אם יש.
איך נוצר הקשר עם האוצר?
לני: אני מכירה את רובי מהלימודים. רובי אחראי על כל מה שקשור לביצוע והפעלה של רעיונות ורצונות של עבודות שרציתי ליצור. הקשר עם רובי מרגיש טבעי ויש תחושה שאיתו אפשר להתייעץ ולדבר והכי חשוב ללמוד. כשאני באה אל רובי חסרת ניסיון וידע איך להעמיד את העבודה אני יודעת שאני אקבל תשובה ושבסוף היצירה תעמוד על הרגליים. לכן באופן טבעי שנעמדתי על השאלה מי יהיה האוצר לתערוכה הראשונה שלי רובי עלה מיד.
ניצן: רובי ליווה את העבודה שלנו בשנקר, התייעצויות טכניות, שיחות על עשייה. כשסיימנו את הלימודים הוא זה שהציע שנחשוב לגבש תערוכה שתינו יחד. אני חושבת שזה גילה לי דברים חדשים על נקודות הדמיון בנינו.
במה עוסקת התערוכה?
לני: כשניצן ואני התבוננו ביצירות שנוצרו מהצד שלי ומהצד שלה ראינו שהפעולות שלנו מקבילות ומתחברות אחת לשנייה. כל אחת בדרכה ממזגת בין היום יום, הסביבה, החיים שבהם אנחנו פועלות וחיות ולוקחות מהן דגימות והשראות. העבודות שלי מנסות להתחקות אחר דבר ספיצפי אבל יחד עם זאת גם לא ליצור אלמנט מימטי חד משמעי. עמודי החלודה המחזיקים את רישום פיגום העץ – ניסיתי להתחקות אחר האופן בו אני יוצרת חלודה ולא מחקה אותה שתראה אחד לאחד אלא באופן שבו אני רואה חלודה בעיניי רוחי. איך דיקטים של עץ ייראו כרישום ולא יחקו עץ בדיוק כמו שהוא נראה אלא באופן בו אני רואה עץ בעיני רוחי, אלו ועוד הביאו להבנה שהדברים הם כמעט לגמרי כמו שהם, אך לא עד הסוף מבחירה מודעת. הם כמעט פיגום אבל לא לגמרי. הם כמעט ידיות אוטובוס אבל לא לגמרי. הכמעט לגמרי זה המבט שלי על היצירות. הפיכתם ליצירה מהפעולה ה״מימטית״ שלי אך מזווית פעולה אישית שתצליח לגרום ליצירה להיות מוכרת אבל גם לקחת אותה אל אופקים אחרים אל רגשות מחברים ביני לבין אנשים שאני מקווה שהם גם חווים איזשהו חוויה אם הדברים הללו. ההפרעה של הפיגומים ברחוב כאילו נהיית חלק ממנו ואז אני שואלת את עצמי האם גם עוד מישהו חווה משהו עם הפיגום התקוע הזה באמצע הרחוב. האם גם למישהו אחר נוצר רגש כלפיי דברים שאנחנו עוברים לידם ונהיים חלק מהחיים שלנו בלי לשים לב.
ניצן: אני חושבת שהשיח בין פיסול לצילום, הערבוב הזה של הזמנים, עבר שמגיח דרך הצילום וההווה מתוך הפסלים, פותח פתחים בתוך החלל. זה אחד הנושאים המרכזיים אצלי. הקונטרסט ביניהם חזק - הצילום גדול ומאוד כהה בעוד הפסלים הלבנים נטמעים בתוך קירות הגלריה. ברזל הבניין שמשולב בחלקן נותן גם נוכחות יותר מוחלטת ונוקשה. הניואנסים שבפסלים מבקשים מבט מרחוק וגם מבט מקרוב, שרומז קצת יותר על אופן הטיפול בחומרים, וגם על מפגשים כמו חוט תפירה ומוט ברזל, אדמה ובד וכו'. העיסוקים של לני ושלי שונים ולכל אחת יש את העבודות שלה. מה שמחבר אותנו לכדי תערוכה הוא אופן התהוות העבודות. החיפוש מתוך דברים נתונים, שמקיפים אותנו, שנכנסים לתוך המערכת הרגשית כמו גם לסטודיו מקרין החוצה מתוך כל העבודות. הבחירה לשלב בין פיסול למדיום נוסף, צילום או וידאו, גם היא בחירה שמאפיינת את שתינו, ומכניסה איכויות שונות לפיסול - אפשרויות התקה, שאלות על מוחשיות במיוחד כשמדובר בשילוב של פיסול וצילום או וידאו.
מה כל אחת עשתה בתערוכה?
ניצן: יצרתי את הפסלים הלבנים: בד מלא באדמה, אסופת ברזלי הבניין המלופפים בחוט רקמה, האריג הלבן התלוי, הסולם עם המנורה, והצילום של מסך התיאטרון.
לני: יצרתי שלוש עבודות -
הפיגומים: 4 צינורות שחורים, שעברו צביעה, שימוש בחומרים (מסטיק אקריליק, ספרי, חומץ ועוד…) ליצירת חלודה. נייר שעליו רישום עץ והפיכתו לרישום תלת מימד. הקרנת וידיאו אנימציה על הנייר של טביעות רגליים.
ידיות אוטובוס: הידיות עשויות חימר רך. והמסגרת ממקלות מטאטא של מקס סטוק.
אנימציה bus life: יום בחיי דמות באוטובוס, פספוס האוטובוס, עלייה על האוטובוס והידית המהוללת. סאונד- הקלטות צלילים ועריכה באבלטון. רישום ידני סריקה למחשב ועריכה בפוטושופ ואפטר אפקטס.
כמעט לגמרי
לני הלוי וניצן בן זימרה
אוצר: רובי בקל
גלריה בנימין
24.8.23 עד 9.9.23