בתערוכה "עקבות" חוקרת עירית בראל-בסן את העיזבונות שהשאירו סבה וסבתה – הסב הצייר השאיר ציורים, וסבתה עקרת הבית השאירה את מבחר כליה. בין האמנות לשימושיות, מה גבוה ומה נמוך? בראל-בסן משתמשת בצילום, וידאו, הדפס וציור, כדי לחפש עקבות בעבר שיובילו אל עבודותיה שלה.
קצת עלי
עירית בראל בסן, אמנית רב תחומית, אני לא מגבילה את עצמי לחומר מסוים, להפך, אני סקרנית להתנסות בכמה שיותר חומרים ומדיומים. בנוסף להיותי אמנית, אני גם אמא לשלושה ילדים וגרה במושב במרכז הארץ.
לידתה של תערוכה
אני נוהגת לקחת נושא שמעורר אצלי שאלות ומפרקת אותו למרכיביו. במקרה הזה העיזבון של סבי היה מין צל שריחף בסטודיו שלי. סבי, שמואל גולדשטיין, היה צייר שצייר עשרות ואולי מאות ציורים. בזמנו היה ביקוש גבוה לציורים שלו, במיוחד לאלה שהנושא שלהם היה דמויות מהעיירה היהודית: שואבי מים, כנר על הגג וכליזמרים. בסוף שנות השבעים לחייו הוא חלה והפסיק לצייר. היה חשוב לו שהציורים שנותרו אצלו וטרם נמכרו, יחולקו לנכדיו, מה שקרה רק באופן חלקי מאילוצים שונים. התוצאה היא שציורים רבים נותרו מאופסנים אצל ההורים שלי. לעומת זאת, העיזבון של סבתא שלי שכלל חפצים שימושיים נמצא אצלי בשימוש יומיומי.
נושא התערוכה
בהיבט הרחב התערוכה עוסקת בערך של חפצים. איך מודדים ערך, מערך סנטימנטלי ועד ערך אובייקטיבי. יש בה שאלות של משמעות, רצון להאמין שיש היררכיה בין אובייקטים, שחפצי אמנות הם בעלי ערך גדול יותר מצלחות או מפיות. במהלך המחקר על הנושא, הגעתי גם לתנועה שדוגלת באפס פסולת, שזה רעיון מעט מבעית עבורי כאמנית. ראיתי כתבה על אנשים שדוגלים באפס פסולת ואורח החיים שלהם מאוד תובעני וכולו סובב סביב האידיאולוגיה הזאת שלא להשאיר אחריהם שום עקבות, מהימנעות מכלי פלסטיק, צמצום קניית מוצרים ועד לגידול עצמי של התצרוכת שלהם ושימוש בחומרי ניקוי טבעיים.
העבודות בתערוכה
בתערוכה יש הדפסים גדולים שקראתי להם "טבע דומם", שהרפרנס שלהם הוא ציורי טבע דומם קלאסיים. העמדתי סט של חפצים מחומרי הבית והסטודיו, ערבבתי בין חומרים גבוהים לנמוכים, בין חומרי ניקוי, ראש של מטאטא, נייר מקומט שהוצאתי מפח הזבל בסטודיו, פלפל, שום, פסל שהצגתי בתערוכה אחרת, מכחולים, מסור... צילמתי אותם והדפסתי אותם בחצר הבית כהדפס שמש, אבל לפני ואחרי ההדפסה התערבתי בצילום וציירתי עליו, כך שהתוצאה הסופית היא בין צילום לציור. חוץ מההדפסים הגדולים, יש עבודות ציאנוטייפ קטנות של אובייקטים. בנוסף יש מיצב של חפצים שיצאו משימוש שקראתי לו "בית קברות לחפצים שימושיים". החפצים קיבלו טיפול זהה וכוסו בשכבת צבע דמוית גבס וקיבלו מראה אחיד, כדי לבטל סממני זיהוי ואת ההיסטוריה שלהם, למעט הצורה. האחידות מבטלת את ההיררכיה וגם מרמזת על הסוף הזהה הצפוי לכל החפצים באשר הם. מול המיצב יש עבודת וידיאו ארט קצרה שבה רואים מפית קרושה נעה ברוח, שמפיחה בה חיים. לתערוכה צירפתי גם ספרון שיש בו טקסט ודימויים. הטקסט הוא סיפור קצר שכתבתי שעוסק בעולם בו חוקי המחזור נהיים דרקוניים. לצידו, מלווים את הסיפור, אבל מתקיימים במישור נפרד, דימויים מעובדים מתוך חוברת שמלמדת איך לרשום סוסים, שירשתי מסבא שלי.
קשר לתערוכות קודמות
אני חושבת שיש לי נטייה לעשות רדוקציה לנושאים מורכבים. לפרק למרכיבים בסיסים ולהרכיב מחדש. לפעמים הפירוק הוא שרירותי, אבל אני תמיד מנסה לשמור על קשר למקור או לצורה. השימוש בצורה קיימת הוא מבחינתי סוג של מסגרת שבתוכה אני פועלת, פורעת ומארגנת מחדש. זה נכון לעבודות הקודמות שלי ובהקשר של התערוכה הנוכחית, אפשר לראות בגבולות הצילום סוג של מסגרת או בגבולות האובייקט הקיים.
הקשר עם האוצרת
פניתי למיטל מנור ואני מאד שמחה שהתאפשר לנו לעבוד יחד. למיטל הייתה תרומה משמעותית לתערוכה וגם לי באופן אישי.
מאחורי הקלעים
יש לי סיפור שקשור לעיזבון של סבא שלי, שמדגיש את הממד הנאיבי והטרגי בבקשה שלו להשאיר לנו את הציורים. עוד בחייו, בסמוך למועד שהפסיק לצייר, הגעתי לבניין האופרה שנמצא מול הטיילת בתל אביב, כדי לראות סרט בבית קולנוע. לפני הסרט, עברתי במסדרון המוביל לבית קולנוע וראיתי על כני ציור ציורים שדומים להפליא לציורים של סבא שלי, אותן קומפוזיציות, דמויות וצבעים, אבל היד מעט נוקשה יותר ומי שחתום עליהם היה צייר אחר. מיד הבנתי שאחת הסוכנות שמכרה את הציורים של סבא שלי, מצאה מחליף, שהעתיק את הציורים שלו אחד לאחד, כדי לענות על הביקוש.
מה למדתי מהתערוכה
הדפס הוא מדיום שאני מאוד אוהבת. ובמהלך העבודה על התערוכה הזאת שכללתי את יכולת עשיית הדפסי ציאנוטייפ. כרגע אני רוצה להמשיך ולהעמיק את החקירה של המדיום הזה ואני מייעדת להדפסים חלק מרכזי גם בתערוכה הבאה שלי.
עקבות
עירית בראל בסן
אוצרת: מיטל מנור
גלריה בנימין
14.9.23 עד 14.10.23