גלריה 'גבול' שביתה הוא בקיבוץ חניתה, מפונה בימים סוערים אלה, ומתארחת בגלריה בנימין עם התערוכה "שקט מדומה". החיבור בין האמניות מור רימר, היוצרת בתחריט וציור, וטל געש, אמנית סאונד, מנסה ליצור דיאלוג של חושים במרחב ולבדוק את אפשרויות הייצוג של היישוב הריק מאדם בגלריה לאמנות
איך נולדה התערוכה?
ריטה: במציאות הנוכחית שבה אני נודדת עם התערוכות של גלריה 'גבול' ומתארחת בחללים שונים, חשוב לי שנושאי התערוכות שאני מביאה יהיו קשורים לחניתה - התערוכה הקודמת שאצרתי שהתארחה במעלות עסקה ביער חניתה. כאוצרת של גלריה בלי בית, מרגשים אותי גילויים של קולגיאליות מצד גלריות עמיתות. אני שמחה ומודה לחברי וחברות גלריה בנימין על פתיחת הדלת ועל זיהוי החשיבות של קיום תערוכה כזו בזמן הזה. אוצרות תערוכה מחוץ לנמל הבית שלי מזמנת לי אתגרים מיוחדים וגם הזדמנויות, קהל שונה, הרגלים שונים ושיתופי פעולה מפתיעים.
טל געש ומור רימר היו אמורות להציג בגלריה 'גבול', כל אחת לחוד. החיבור ביניהן נראה לי פשוט רעיון טוב. שתי אמניות חיפאיות שטוב שיכירו. הן עובדות במדיומים שונים לחלוטין, שמחזקים זה את זה ולא מתחרים זה בזה. יש משהו מוסיקלי בעבודות של מור ומשהו ציורי בעבודות הסאונד של טל. סיקרן אותי לראות את המפגש ביניהן.
במה עוסקת התערוכה?
ריטה: התערוכה "שקט מדומה" מבוססת על דיאלוג עשיר בין חושי הראייה והשמיעה. השילוב בין עבודות התחריט והציור של מור לבין עבודת הסאונד של טל מייצר מרחב חוויתי מורכב, המעלה שאלות של זהות ומקום. שתי האמניות בוחרות לעסוק באסתטיקה הקיבוצית האוניברסלית, שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. הן בוחנות את המתח בין הפסטורליה השלווה של החיים בקיבוץ לבין המציאות המורכבת של שמירה על גבולות המדינה והמחיר הגבוה שהתושבים משלמים היום בעקבות המלחמה. בעבודתן מורגש חזק המתח בין הנוכח לנעדר, בין הקבוע למשתנה, ובכך הן מציעות לצופים חווית צפייה והאזנה רב-ממדית, המעודדת חשיבה אסוציאטיבית ודמיון.
ספרו על העבודות שבתערוכה
מור: בתערוכה אני מציגה ציור גדול מידות בשמן ותחריטים. הציור נעשה במקור לקראת תערוכת יחידה שהצגתי בגלריה בארי ב 2021. שם היה קיר ארוך והציור נפרש לאורכו. עבדתי עליו מתוך התבוננות וחיבור של תמונות ארכיון מההתיישבות בקיבוץ אורים (בנגב המערבי שם גדלתי) ותמונות של הקיבוץ בן זמננו עם השבילים והפנסים. העבודה נוטה להפשטה ונוצרת תמונה מעט סוריאליסטית.
גם סדרת תחריטים מאותה תערוכה מתארים מקומות בקיבוץ כמו תלויים בחלל שחור ללא קרקע וקו אופק. נוספו לאלה עבודות תחריט מהשנים האחרונות חלקן מתארות נוף קיבוצי מופשט וחלקן עוסקות בדימוי הראש שנוטה על צידו ובמנחים שונים. דימוי הראש שחוזר מתחבר לי למחשבות, לחלימה לילית, חלימה בהקיץ, ומה שבין דמיון למציאות.
טל: אני מציגה עבודת סאונד חדשה בשם 'בדיקת דופק לקיבוץ מפונה' העוסקת בסאונד של קיבוץ חניתה. העבודה הוכנה במיוחד לתערוכה הזו, ומורכבת משני חלקים: באחד עגלת חדר אוכל ריקה אשר מקרבה בוקעים קולות שהקלטתי בחניתה בחודשים האחרונים. ההקלטות חתוכות למקטעים קטנטנים ומורכבות מחדש על בסיס קצב לב. בפינה אחרת בחלל נשמעים קטעי ראיונות שערכתי עם כמה מתושבי חניתה המפונים. ביקשתי מהם לתאר לי את הקולות והצלילים של חניתה, השמורים בזיכרונם. שני הסאונדים מתערבלים יחד בחלל ויוצרים יחד מרחב מדומיין, מרחב בלי זמן ומקום, שהוא אישי וקונקרטי ויחד עם זאת אוניברסלי. מעניין למשל לחשוב על השקט - גם 'השקט של הקיבוץ' שמוזכר בראיונות, וגם השקט המתוח שלכאורה שורר בחניתה שהחיים בה הוקפאו ועברו למצב המתנה. גיליתי שהשקט הזה מורכב משני סאונדים מונוטוניים שנמצאים שם באוויר כל הזמן - הצרצרים והרחפן הצבאי. שקט מדומה. שאפשר ממש לחוש אותו בגוף. כמו בפסקול של סרט מתח רגע לפני שמשהו קורה. אני מגיעה אל אמנות הסאונד עם חשיבה של ציירת. זה החומר שבאמצעותו אני מייצרת 'מקום' אשר יתורגם לדימויים ויזואליים בעיני רוחם של המאזינים.
ריטה: בהצבת העבודות בחלל הגלריה היה לי חשוב שייווצר מתח בין העבודות. אל מול הציור הגדול, שרובו שחור סמיך ואטום עומד חלק אוורירי ושקוף . גם עצם העובדה שהציור הגדול מקופל על הפינה יוצר את המתח הזה. המלאות של הפינה הכהה מדגישה ומאפשרת את הריקות בשאר חלקי החלל.
מה מחבר אתכן?
מור: ריטה היא זו שעשתה את החיבור ביני לבין טל, עם פרוץ המלחמה בצפון ופינוי חניתה, וגם התכנים של שתינו קיבלו תפנית. העבודה של כל אחת מאיתנו הייתה אינדיבידואלית ובעצם בחלל התערוכה לראשונה העבודה הופכת למשותפת באופן ממשי.
טל: לא הכרתי את מור לפני העבודה על התערוכה, ואני חושבת שהרעיון לחבר בין העבודות של שתינו הוא הברקה. אני מרגישה שגם העבודה שלי וגם העבודות של מור נטענות מהחיבור הזה. מתקבל ערך מוסף שמאפשר עוד רובד של קריאה של העבודות.
איך נוצר הקשר עם האוצרת, ואיך הייתה העבודה המשותפת?
מור: את ריטה הכרתי לראשונה ב 2019 כששתינו הצגנו בתערוכה קבוצתית בגלריה החיפאית "שער 3" (שהייתה נהדרת ונסגרה זה מכבר). אז שמעתי ממנה על גלריה 'גבול' אותה היא מנהלת והקשר התחיל. התערוכה שלי ב'גבול' הייתה בתכנית די הרבה זמן ונדחתה מסיבות אישיות, ואז המלחמה. אני מאוד אוהבת את העבודה עם ריטה שמצליחה לגרום להכול לקרות בפשטות וקלילות, זה איזן את הלחצים האישיים שלי אל מול הפקת תערוכה. זה היה שעור בפני עצמו.
טל: כאמנית חיפאית אני משתדלת לעקוב אחר תערוכות בצפון (שהן רבות ומעניינות!). לא פעם ביקרתי גם בגלריה גבול, שם הכרתי את ריטה. במאי 2023 הצגתי במסגרת סיום לימודי MFA באוניברסיטת חיפה מיצב סאונד שעסק בקולות של ואדי ניסנס, שכונת מגורי. ריטה ביקרה בתערוכה, ויחד חשבנו שיהיה מעניין ליצור מהלך דומה בחניתה. עניין אותי להגיע למקום שאינו "שלי" ובאמצעות מיצב הסאונד לגרום לתושבי הקבע שלו להאזין לו באופן שונה. כשפרצה המלחמה וחניתה פונתה מיושביה, הרעיון ירד מהפרק, כמו הרבה תכניות אחרות. היוזמה להקליט את הקיבוץ המפונה הייתה של ריטה. נעניתי לאתגר למרות שלא היה לי מושג מה אמצא שם, ובאיזה אופן אביא את ההעדר והריק אל תוך הסאונד. הביקורים בחניתה התאפשרו תודות לליווי הצמוד של ריטה, שנסעה יחד איתי, ניהלה את התקשורת עם כיתת הכוננות, והכירה לי את שבילי הקיבוץ שלה בצל המצב הביטחוני המתוח. היא לגמרי שותפה לעבודה הזו מרגע הולדתה, עוד הרבה לפני שהגיעה לגלריה.
מה קרה מאחורי הקלעים?
טל: עד שלב די מתקדם לא היה לי מושג לאן אני רוצה לקחת את העבודה. ביקרתי בחניתה, האזנתי, הקלטתי, אספתי, מיינתי. לא מעט הקלטות התמקדו בכלל בהווי המילואימניקים שפגשנו בחניתה. כל זה עד לביקור שבו נכנסתי לחדר האוכל. זה הרגיש כמו מכה בבטן. כל הריק היה שם. האינסטינקט הראשון שלי היה לגרום לכל החפצים הדוממים להשמיע קול - למגשים, לקנקנים, לסכ"ום, לכיסאות, וכמובן לעגלת ההגשה המרוקנת. הקלטתי סשן ארוך של צלילי תיפוף, גרירה, קירקוש, גלגול וחריקה לפני שהבנתי שצלילי החוץ הם שיבקעו מתוך הבטן העמוקה של העגלה, שהפכה בדמיוני לחיה גדולה ופצועה. מאוד רציתי להביא לגלריה את העגלה המסוימת מחדר האוכל של חניתה, אבל לצערי המצב הביטחוני לא אפשר להוציא את המבצע אל הפועל ונאלצתי למצוא לה כפילה. אני גאה במיוחד בסימני השמן השרוף שציירתי עליה, שעושים חשק להתיז ממיס שומנים.
ריטה: חדר האוכל בקיבוץ הוא מקום המפגש של הקהילה. כמו מטבח בבית. הארוחה המשותפת הופכת את כולם למשפחה אחת גדולה. אחד מהאובדנים הגדולים של הקהילות הקיבוציות המפונות הוא המפגש סביב האכילה המשותפת. גם בימים אלה, כשקהילת חניתה נפגשת מדי פעם במקומות שונים, תמיד יש לאוכל מקום מרכזי. לא מפריע לי שלא הצלחנו להביא את העגלה המקורית מחניתה, כי העגלה בגלריה הופכת לסמל שמסמן 'קיבוץ' באשר הוא. הרי מה שעובר על חניתה עובר היום על עוד הרבה קיבוצים מפונים, מהצפון ומהדרום.
כיצד המצב הנוכחי משפיע?
מור: המצב הנוכחי כמובן משפיע על תוכן התערוכה. באופן אישי היה לי מאוד קשה בהתחלה להסכים להציג את גוף העבודות שהצגתי בבארי - הוא בקלות נצבע ומקבל פרשנות של ה 7 באוקטובר. יש לי רגישות אל מול המהירות שבה בחרו אנשים להגיב באקט "אמנותי" לאירועי הזוועה האלה. שלא חלפו עדיין ובזמן שאנשים איבדו את היקר להם מכל ממש כאן בבית. זה פשוט עשה לי רע. אז בטח שלא רציתי להיות חלק בזה. כבת קיבוץ לקהילה של מועצה אזורית 'אשכול' אני חושבת שהרגישות מוגברת. עבורי זה הנוף היפה והתם של הבית ופתאום אנשים זרים מאמצים אותו בהקשרים של זוועה וחורבן ורק ככה מכירים אותו. יש בזה משהו כואב ואפילו מכעיס.
הקיבוץ היה נושא שעסקתי בו באופן נרחב לאורך מספר שנים. כמובן שאמנות מקבלת משמעויות שונות ומשתנות בזמן ועל פרשנות אין לי שליטה. דווקא מאז אוקטובר אין לי דחף לצייר את הקיבוץ ובטח לא באופן שמצטייר מלנכולי או מורבידי כבעבר.
טל: אני מאוד מבינה את הרתיעה שלך מור מתגובה אמנותית ל"מצב", למרות שלכאורה חומרי הגלם שלי אקטואליים. החודשים הראשונים למלחמה התאפיינו אצלי בשיתוק ואלם. לא יכולתי ליצור כלום. במאי יצאתי לשהות אמנית בהונגריה, ושם לראשונה הצלחתי לצייר. להתקרב אל הכאב. גם בעבודה הזו אני מגששת בזהירות בשולי הדברים. הקריאה שלי היא לעצירה. להאזנה. לשתיקה. לפני מספר שנים, בעקבות פציעה בתאונה, הגעתי למטפלת בדיקור סיני. היא נעצה את המחטים בגופי במרחק ניכר מהאזור הכאוב, אבל על אותו ציר אנרגטי. עולה בדעתי שאולי אני נוקטת כאן בגישה דומה.
מה למדתן מהעבודה על התערוכה ולאן זה לוקח אתכן?
מור: אני לומדת על האפשרויות השונות שיש גם כשעושים תערוכה זוגית. התערוכה הזו נוצרה בזמן קצר וכמעט שלא הכרנו לפני, העבודה של טל הייתה הדבר החדש ביותר שנבנה עד הרגע האחרון. זה משהו שמאפיין עשיית אמנות הרבה פעמים - הדברים דינמיים ומשתנים ודורשים גמישות. לא כל מה שחשבתי שיהיה על הקיר הוא מה שנתלה בסופו של דבר ואת זה אני אוהבת, כי זה חי. נולדו שם חיבורים בין הדימויים שלי לסאונד של טל שרק התחלתי לזהות בסיום התלייה. למשל דימוי הלב בעבודה שלי, שלא תכננתי להציג, והלב הפועם בעבודה של טל. אני בטוחה שיפלו עוד אסימונים בהמשך.
טל: למרות שאי אפשר לראות בתערוכה את טיפות הזיעה (וטוב שכך), העבודה קיבלה את צורתה הסופית (לחלל הזה) רק בשבוע האינטנסיבי של הקמת התערוכה. כל חלל וכל הצבה הם הרפתקה חדשה. אז מוקדם לי מדי לסכם מה למדתי ומה הלאה. אני נושמת, מאזינה, לומדת להפריד את העבודה ממני, נותנת לדברים לשקוע.
שקט מדומה
מור רימר וטל געש
אוצרת: ריטה כץ
גלריה בנימין
15.8.24 עד 7.9.24
Comments