top of page

מביטים אל השמש

תמונת הסופר/ת: Inbal Cohen HamoInbal Cohen Hamo

עודכן: 24 בינו׳

תערוכת היחידה "שורשי אוויר" של איריס חסיד שאצרה אתי שוורץ, מציגה מהלך צילומי המשלב בין שלושה דורות של משפחה אחת, תוך שימוש במצלמת קודאק רטינה C2 משנת 1950. דרך עדשת המצלמה ההיסטורית של אביה, הצבר הראשון במשפחה, חוקרת חסיד את המתח בין נרטיבים אישיים ולאומיים, ואת השינויים בתפיסת הזהות הישראלית לאורך הדורות. בשיחה בין האמנית לאוצרת עולות שאלות של שייכות והמשכיות, והאופן בו נבנתה ונאצרה התערוכה


שני גברים בחולצות לבנות עומדים בחוץ, אחד מבוגר יותר, בשדה עם עצים ברקע. צילום בשחור-לבן, מבט רגוע.
איריס חסיד, ניר ודוד, גבעת ברנר, 2024

איריס חסיד: היי אתי, מה שלומך? נדבר היום על התערוכה ״שורשי אוויר״ שאצרת לי, וגם ליווית אותי בעבודה עליו בחצי שנה האחרונה.

אתי שוורץ: רצית להציג תערוכת יחיד?

איריס חסיד: כן, חשבתי הרבה זמן מה לעשות עם התמונות שמצאתי של אבא שלי והאחים שלו, לשלב אותם בתערוכה. בפגישה הראשונה, הראיתי לך את התצלומים, ואת חשבת שכדאי להציג אותם בתערוכה. ואז הבנתי שיש להם ערך אמנותי מעבר לערך משפחתי, כחלק מהארכיון.

אתי שוורץ: שנפגשנו סיפרת על הצילומים וגם על הארכיון שקופיות שמצאת. זה נראה לי כמו פרק א'

איריס חסיד: נכון, זה באמת פרק א. בפרק ב׳ אמשיך בצילום ומחקר מול שקופיות הקודאכרום וסרטי סופר 8 שאבא צילם בסיור שעשה עם אימא שלי וקולגות מהעבודה, בעת חופשת מולדת ברוב השטחים הכבושים ובמקומות הקדושים באוגוסט 1967, חודש אחרי סיום מלחמת ששת הימים.

אתי שוורץ: לפני שצללת לחומרים היפיפיים והטעונים כל כך שלא את צילמת, הרגשתי שכדאי להשתהות עוד מעט זמן בך כצלמת.

איריס חסיד: זה מרגש לשמוע, ואני מודה לך מאד על כך.


גבר צעיר בחולצה ורודה וג'ינס בהיר עומד בשדה יבש עם עצים ברקע, תחת שמיים כחולים וצלולים; מבט רגוע.
איריס חסיד, יהלי גבעת ברנר, 2024

גבר בחולצה שחורה ומכנסיים קצרים עם דוגמה עומד באזור עם עשב וחול תחת שמיים כחולים וצלולים, משדר תחושת רוגע.
איריס חסיד, יובל, גבעת ברנר, 2024

אתי שוורץ: חשבתי שטוב יהיה להתמקד בפעולות הביום שהם חלק מאופן הצילום שלך, בעיקר לאחר העיסוק בפרויקט הסטודנטיות והספר שהוצאת. המעבר החד מצלילה לחיי הסטודנטיות הישראליות פלסטיניות לסיפור האישי החד לא היה יכול להתאפשר לדעתי אם לא היית כואבת את מותו של אביך ומגלה את הצילומים מהימים שהיה בחור צעיר.

איריס חסיד: זה נכון. הגעגוע מתבטא דרך התמונות שמצאתי. הרגשתי שזאת דרך לספר את הסיפור האישי, דווקא בתקופה הזאת, בשנה הנוראית הזאת. הרגשתי צורך לחשוף ולשתף דרך התצלומים של הדור השלישי, את המורכבות שאני מרגישה בחיי היום יום כאן בארץ, כשלנגד עיניי עולים הקונפליקט והנראטיבים המאוד שונים של שני העמים פה בארץ.

זה באמת התחדד אחרי סיום הפרויקט עם הצעירות הפלסטיניות והמוות של אבא שלי שהיה כל כך משמעותי בחיי וגם סימל לי איזו ישראליות שאהבתי. הרגשתי צורך לחקור את הנראטיב המשפחתי.

אתי שוורץ: את יכולה להרחיב קצת על הישראליות הזאת?

איריס חסיד: זו ישראליות של נינוחות עם עצמו ועם הגוף שלו. אהבה של האדמה וחקלאות, ישראליות שגדלתי עלייה. למרות שלא הכרתי אותו כחקלאי, אלא יותר כאיש העולם, הרגשתי את אהבתו לאדמה, כשהיה עוצר בשדות שונים בנסיעות, לבדוק את הגידולים ולהריח את מרכיבי האדמה. ישראליות בלי שאלות, המקום ברור להם לחלוטין וכך לגבי השייכות, אין שאלות, אין התעסקות בעבר. בעוד שאני והרבה מאיתנו כן מתעסקים בעבר, לא מתכחשים לעוול הפלסטיני שנעשה, לנכבה, ובנוסף חוששים לעתיד ולמקום הזה בשנים האחרונות. וזה התחבר לי עם השנה האחרונה והאסון של הקיבוצים והמושבים, ולא רק, בעוטף ב7.10. לקח לי הרבה זמן לעבור לטפל בנושא אחר, לצלם נושאים אחרים ודמויות אחרות. עברו כמעט עשר שנים מאז שהתחלתי לעבוד עם הצעירות הפלסטיניות.


אדם שוכב על שדה עשב, לובש חולצה בצבע בז' וג'ינס. שמיים מעוננים ועצים בודדים ברקע. אווירה רגועה ושלווה.
איריס חסיד, עידו, חורשת דרוזנר

מחברת שחורה ישנה מונחת פתוחה על פניה, כך שרואים רק את הכריכה
איריס חסיד, כריכת מחברת חקלאות של מיכה, ביה"ס החקלאי כדורי, 1945

אתי שוורץ: בדיוקנאות שצילמת במצלמה של אביך המוצגים בתערוכה לבגדים יש תפקיד משמעותי בקריאה של סימני הזמן בין שלושת הדורות. זה גם בלט גם בעבודות הקודמות.

איריס חסיד: בגדים הם חלק מהגדרת הזהות שלנו, בייחוד בגדים שקשורים לטקסים, לצבא לאירועים ועוד. אני מוקסמת מזה. זה מאפשר לי בצילום לתת הסבר, מעין קוד, מי המצולם או מצולמת. וגם כי זה קשור ליופי ואסתטיקה. לבגדים יש גם משמעות סימבולית ומשמעות תרבותית, והם גם מביעים גאוות שייכות, כמו חולצות וצעיפים שאוהדי כדורגל לובשים במשחקי הכדורגל. אצלי בבית זה החולצה האדומה והצעיף האדום של הפועל תל אביב לדוגמא. למשל הגופייה הלבנה שאבא של ניר לובש בשדה בקיבוץ, ולידו ניר לובש חולצת טריקו לבנה מקומטת. זה מטעין את הדיוקן והקשר ביניהם במשמעות אחרת. אני רואה את דוד מסתובב בבית עם הגופייה הלבנה לאורך השנים. הוא היום בן 97. זה תמיד מתחבר אצלי לתחילת הציונות כמובן וללבוש החלוצים והקיבוצניקים בעבר.

אני נוהגת לצלם במצלמה של הנייד, סיטואציות ואנשים שמעניינים אותי ושומרת במאגר הרעיונות. הרבה מהצילומים האלה קשורים בפרטי לבוש - פרטי הלבוש בצילום מאפשרים לי לבטא את מה שאני רוצה לומר. יש בזה גם אלמנט של ייצוג עצמי והגדרת זהות ויש בזה משהו חושפני. בלבוש שלי למשל אני מנסה לא לחשוף יותר מידי את עצמי.

אתי, ספרי על ההחלטה שלך לא למסגר את העבודות שצילמתי. רצית שנשאיר אותן חשופות במסגור צף ללא זכוכית, למה?

אתי שוורץ: לנייר צילום חשוף יש נוכחות חושית מאד גבוהה, רציתי שאנשים יוכלו לחוש בעזרת המבט את הנוכחות של המצולמים, הכי קרוב לדבר האמיתי, ושהכתב הצפוף במחברות יראה היפר ריאליסטי, אפילו יותר חד וברור מהדבר עצמו. זכוכית, גם אם היא הטובה ביותר, הייתה מנטרלת את הנוכחות החשופה הזאת.

איריס חסיד: מעניין, זה עובד. מבקרת קולגה אמרה לי שהיא מרגישה את המצולמים חשופים.


אתי שוורץ: צילמת אותם מול השמש שמאד סנוורה אותם. הקושי להישאר בעיניים פקוחות גם הוא יוצר את התחושה הזאת.

איריס חסיד: גם אבא שלי והאחים שלו הצטלמו מול השמש, אחר הצהרים, אבל כנראה השמש לא הייתה כל כך חזקה, אולי זה צולם בחורף. למצולמים שלי היה באמת קושי לפקוח את העיניים מול השמש והם התלוננו על כך. הכוונה הראשונה הייתה לצלם בשמש של אחר הצהרים, שאמור להיות יותר רך. הייתי מודעת לקושי לפקוח את העיניים וזה התאים בדיעבד לרצון שלי להראות את השוני והקשיים בין עכשיו לעבר. לשקף את תחושת הזרות.


פנים גלריית אמנות עם תמונות על קירות לבנים. התמונות כוללות פורטרטים ונופים. עיצוב מינימליסטי עם תאורה ממוקדת.
דימויי הצבה בתערוכה שורשי אוויר
פנים גלריית אמנות עם תמונות על קירות לבנים. התמונות כוללות פורטרטים. עיצוב מינימליסטי עם תאורה ממוקדת.

אתי שוורץ: אם אני אתייחס בעוד משפט לנושא של הנייר. בצילומים של ניר ואביו דוד הנייר קצת אחר, נייר חצי מבריק, נייר שמתאים יותר לצילום במצלמה בפורמט גדול יותר, החדות בפניהם ובבגדים מעודדת לצפות בהם עוד ועוד באופן שאי אפשר לעשות כמביטים באדם באמת. כי זה לא מנומס לבהות.

איריס חסיד: מעניין, לא חשבתי על זה כך. נתתי בך אמון ישר מההתחלה ושחררתי, נתתי לך יד חופשית בכל הקשור לסוגי נייר והדפסות, גודל ומסגור, ואני מאד שמחה על כך. כי אני מרגישה שזאת מעין יצירה משותפת. אני מרגישה את היד שלך והקו שלך בתערוכה. בהצבה ובתליית התערוכה ובבחירת העבודות.

אתי שוורץ: כתבת שחשת אמון וזה מאד משמעותי עבורי, כמו במוסיקה, בביצוע משותף של יצירה בין נגנים.

איריס חסיד: זה גם מאד משמעותי עבורי לחוש אמון.

אתי שוורץ: תחושת הזרות או השאלה סביב שייכות היא מהותית לתערוכה. כמו שורשי האוויר שמיצרים השתרשות באוויר ולא עמוק באדמה, ומאפשרים חיבור לאדמה אך הופכים לחלק פגיע ולא יציב.

איריס חסיד: התעסקות בזרות ושייכות מלווים אותי בכל הפרויקטים שלי. כנראה בגלל המעברים השונים שלנו בעולם שמתבטאים במיוחד בתערוכה זו. הבחורים הצעירים נמצאים בגיל של מעבר ובניית האני והזהות, כמו בחורים אחרים צעירים בגילם. הצעירים לא שייכים למקום שהם מצולמים בו, בשדות, כולם גרים בתל אביב. זה גם זר להם וגם שייך, כי הקיבוץ הוא הבית של סבא וסבתא שלהם. בניגוד לתצלומים של אבא שלי ואחיו בשדות שנראים מאד שייכים למקום, לשדה, וגאים בכך. השאלה של שייכות התערער מאוד בשנה האחרונה. השורשים מתערערים, דברים משתנים, ויש שאלה אצל חלק מהצעירים, האם יש עתיד במקום הזה? זה מה שרציתי לחקור בהקשר המשפחתי - את השינויים בין הדורות, בהקשר של התיישבות העובדת ובהקשר של המקום. השינויים בשלושה דורות כל כך גדולים. המבט הבוטח בעתיד של אבא שלי בתצלומים ושל האחים שלו, לא קיים בדור הצעיר. ניר בן זוגי עזב את הקיבוץ בשנות העשרים לחייו ואין המשך במשפחה שלי משני הצדדים למפעל הזה עם כל המורכבות והבעייתיות של ההתיישבות העובדת. זהו החלום ושברו. ומה שמחבר בין העבר להווה זה שכולם מצולמים על רקע קו האופק.

אתי, רציתי לשאול אותך על ההחלטה לתלות את הדיוקנאות של הבחורים הצעירים בצד הקיר ולא באמצע, וגם ההחלטה להפריד ביניהם, חוץ משתי הדיוקנאות של אופק ויובל. נדמה לי שזאת הייתה החלטה טובה. הם ממלאים את החלל בנוכחות שלהם ובמבט.

אתי שוורץ: התערוכה היא שילוב בין הצילומים מהתקופה של אביך לצילומים שלך והמחברת של אבא. המחשבה היא ליצור דבר אחד שמורכב מרבדים של זמן. חלל התערוכה כמכלול שונה מהאופן בו עבדת או צילמת. החלוקה היא בתהליך שלך אבל בהצבה הם מתחברים בעיני לדבר שלם שמייצג את הפערים בין שלושת הדורות, ובכך גם מעלה את שאלת השייכות לגבי המקום.

הרקע של הנוף בדיוקנאות שאת צילמת ושל אביך הוא החלק של אי הבהירות בתערוכה, מדוע הדברים הם בכלל שם, לעומת הכתב הצפוף והרצון לאלף את הידע ובעזרתו את האדמה.

איריס חסיד: כן. אני מסכימה, ומעניין מאד ההסבר האוצרותי לגבי המחברת והרצון לאלף את האדמה בעזרתה, לעומת האדמה, הקרקע שנמצאת ברקע, ובתוך הצילום. החיבור מאד מעניין מעבר לאסתטיקה של המחברת מימי הלימודים של אבא בבית הספר לחקלאות כדורי.


תמונות של אנשים בטבע מוצגות על קיר גלריה לבן. כריכת מחברת שחורה ופורטרט קטן בשחור-לבן מוצגים גם כן.


פנים גלריית אמנות עם תמונות על קירות לבנים. התמונות כוללות פורטרטים וצילום של דפי מחברת. עיצוב מינימליסטי עם תאורה ממוקדת.

גלריה לאמנות עם תמונות ממוסגרות על קירות לבנים. שני פורטרטים גדולים של אדם בטבע, עם תמונות קטנות בשחור-לבן ביניהם.

אתי שוורץ: לגבי הגבריות... אני חושבת שזה נושא שמאד מעסיק אותך בהקשר הזה, אביך, בן זוגך, החלוציות אל מול היום. זה הקול השני בתערוכה והוא לא ממש העיסוק המרכזי אבל אפשר גם להרגיש שבצילום שלך אין ניסיון לצלם כפי שצילמו פעם, מלמטה ובהאדרה אלא באופן ישיר. כך שהגיבור והאנטי גיבור, נמצאים בכל אחד מהמצולמים.

איריס חסיד: כן, זה נכון שאני מתייחסת לגבריות בהקשר לאבא שלי וניר ולא בקשר לבנים שלי ולאחיינים שלי בצילומים. מעניינים אותי שלבי המעבר, ההתהוות ובניית הזהות והמגדר הוא חלק מזה. אני אוהבת את המשפט שלך "הגיבור והאנטי גיבור נמצאים בכל פריים"

אתי שוורץ: בהדפסה, ממש הרגשתי שהחום, הכחול, החול וצבע הגוף צריכים להיות הכי קרובים למציאות, התכלת שמשתנה קלות בשל כיוון השמש או החום המסוים מתקשר לגוון אדמה מאד בסיסי, כמו בציורי ילדים. גם המחברת והצילומים הישנים הצהיבו עם הזמן וזה מושא ויזואלי של השייכות והזמן.

איריס חסיד: לצבע באמת יש נוכחות חזקה בתערוכה ובהדפסות. הביגוד של הדמויות וצבע העור לא דומיננטיים ומשתלבים עם שני הצבעים הבולטים שהם החום בז׳ והכחול שמיים המשתנה כמו שאמרת. בדומה לביגוד, גם השימוש בצבע, למשל בכתמי צבע כמו השמיים, מאפשר לבטא בדימוי את מה שאני רוצה לומר.

אתי שוורץ: מחכה כבר לראות את המשך העבודה שלך, ואת האוצר הצילומי וההיסטורי בארכיון של אביך.

איריס חסיד: תודה רבה אתי, את בטוח תהיי בין הראשונים שיראו. אני שמחה על שיתוף הפעולה בינינו בתערוכה הזאת ומודה על כך.

אתי שוורץ: תודה


שורשי אוויר

אמנית: איריס חסיד

אוצרת: אתי שוורץ

גלריה בנימין

9.1.25 עד 15.2.25


59 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page